בס"ד פאי תפוחים פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים בממלכה רחוקה וקסומה חיו להם מלך ומלכה. המלך והמלכה היו מאושרים, לבד מצרה אחת אשר העיבה על אושרם - לא היו להם ילדים. ההורים המיואשים אפילו רצו להציע את בתם לכל נסיך שיבוא ויעזור להם בבעיתם הקשה, אך לא היתה להם בת שאותה יכלו לתת. לאחר כמה שנים, כשהיאוש כבר כרסם בלשד עצמותם, באה לפתע קוסמת זקנה וקצת סנילית אשר כעסה עליהם שלא הזמינו אותה למסיבה שערכו לבתם הקטנה. ההורים המסכנים ניסו להסביר לה שלא היתה מסיבה כיוון שלא נולדה להם כלל בת, ואדרבה, אם היתה נולדת להם בת הם היו שמחים להזמין אותה, אך הקוסמת הזקנה לא הקשיבה לפרטים שוליים אלו וטענה - בצדק מסויים - כי חוסר תשומת הלב ואי האכפתיות עדיין ניכרים כאן, ולכן קללה איומה תוטל עליהם. היא הטילה קסם איום ונורא והכריזה כי בהנחה ולא נולדה להם בת, תיוולד להם אחת כזו וביום הולדתה השמונה עשרה בדיוק בחצות הלילה תאבד הנסיכה את נעל הזכוכית שלה, כשסיימה את קסמה הנורא, נעלמה הקוסמת הסנילית ולא חזרה עוד. ההורים ההמומים לא ידעו מה לעשות, במדינתם לא יצרו כלל נעלי זכוכית - דבר שדי שלל את הקסם מההתחלה. המלך חשב לאסור להשתמש בכישורי טוויה, אך המלכה, שנהנתה מאד משיעורי הטוויה שלה, הסבירה לו כי אין שום קשר בין השניים. המלך המבולבל הסכים כמובן לטיעון מחוכם זה, אך עדיין לא ידע מה לעשות. למזלם עברה קוסמת זקנה אחרת באזור, אשר ראתה את מצוקת ההורים המפוחדים וקסמה קסם חדש. היא הכריזה בפאתוס להורים כי בעוד שנה בדיוק תיוולד להם בת אשר תהיה צחה כשלג וכל רואיה לא ישכחו אותה במהרה. ובאמת - קסמה של הקוסמת התקיים וכעבור שנה נולדה למלך ולמלכה בת קטנה ושמנמנה אשר עורה היה ורדרד, עיניה אדומות ושערה היה לבן וצח כשלג. ההורים, בפרץ ציניות יוצא דופן, החליטו לקרוא לבתם היקרה "שלגיה". החיים נראו קסומים לנסיכה הקטנה, הוריה הסבירו לה כי היא מיוחדת בזכות שערה ומראיה היחודי, והיא שמחה בכך והיתה מאושרת. כל זה הסתיים באותו יום מר ונמהר בו אימה היקרה מתה מתאונת עבודה מהכישור המסוכן במגדל והנסיכה נשארה מיותמת מאם. לאחר כמה שנים אביה נשא אשה יפהפיה שהיתה אם חורגת נפלאה לאותה נסיכה, ותמיד ניסתה לעזור ולתמוך בה, אך הנסיכה, שעברה הכשרת נסיכות בסיסיות וידעה הכל על אמהות חורגות, ידעה שאותה אם היא מכשפה מרושעת בתכלית, ולא יעזרו כל הדברים הקטנים כמו הגיון בסיסי ומציאות. אם חורגת היא אם רעה, נקודה. חייה של אותה מלכה נהפכו למסוכנים שבעתיים לאחר ששלגיה קנתה מרוכל זקן (שהחליף מנורות ישנות בחדשות, ודמה בצורה מוזרה מאד לווזיר המלכותי) מראת קסמים בשם רוזאן אשר גילתה לה את כל מה שרצתה. החפץ היה קטלני מאד בידיה של נערת טיפש-עשרה מתבגרת. רוזאן גילתה בבהלה כי כדרכן של נסיכות צעירות יש לשלגיה נטיה מעצבנת להשליך כלי זכוכית על ימין ושמאל וכתוצאה מכך היא החלה לפתח גמגום מטריד שלא תרם למעמדה השברירי. היא ניסתה תמיד לענות לשאלות בנאליות בענין וטוב טעם - טעמה של שלגיה בדרך כלל, אך הדברים היו קצת קשים כאשר השאלה האסטטית עלתה לחלל האוויר. המראה לא יכלה להסתפק בתשובות רחוקות-האמת של המלך והמלכה (הורים לעולם לא משקרים) ונאלצה לברוח תמיד לסגנון המתפלסף שלבשו לרוב צורה של "אה... ככןן. את... כלומר יש יופי במשמעות כלשהי עמוקה ויסודית כי...ה... כלוממר, אחרי הכל... מהו יופי? לא! לא על הקיר! אל תזרקי... התכוונתי שיש יפפה יותרר ממך בממלכה. המלכה יותר יפה ממך... אה... נראה לי..". וכך, השנאה ששנאה את המלכה בגלל היותה אם חורגת, התעצמה שבעתיים לנוכח הביזיון המחריד הזה : יש יותר יפה משלגיה. רוזאן לא ידעה האם היה זה חכם להסתיר את העובדה שיש עוד נשים רבות שיפות יותר משלגיה. "למען האמת," אמרה פעם לשעון מדבר, שבילה איתה ספא להברקת כלים, "אם הנערה האובססיבית הזו רוצה להיות היפה בממלכה היא צריכה "לטפל" בכל נשות הממלכה או להקים ממלכת יחיד עם איסור כניסה לכל אורגניזם חי". אך החיים הקשים שהכריחו אותה להתקיים כזכוכית עם ידית השלכה, לא השאירו למראה המבולבלת ברירות רבות. שני הקשים ששברו את גב הלבקנית היו מות המלך והגינה המלכותית בה החלה המלכה בתחביב חדש - גידול מטע תפוחים. התפוחים הלחיצו את שלגיה בצורה לא מובנת וגרם לה ללכת ליער לבקתת הצייד ולצוות עליו שירצח את המלכה. הצייד, שממש לא הבין מדוע היא פונה אליו ולא למתנקש מקצועי, הבטיח לה שהוא רק מסיים לתפור את תחפושת הזאב שעשה לילדה קטנה בצד השני של היער והוא ישר ילך אל המלכה ויכניס אותה לספרי ההיסטוריה. עוד באותו ערב סיים לתפור את הזאב, ופיזז לדרכו בעליזות כשהוא שורק לו ומדמיין סוף סוף את הילדה מצדו השני של היער ללא כומתת הבורדו המעצבנת שלה. כשהגיע לארמון נודע לו כי הסופר כתב רק עמוד אחד בסיפור (כמות לא מספקת לכל הדעות).. ולכן הוא נאלץ לא להרוג את המלכה (דבר שבוודאי יביא לסיום הסיפור במשפט משעמם מעין "ושלגיה חיה באושר ועושר תוך כדי מציצת עצמות היום הזה"), אלא לגלות לה על התוכנית המרושעת שטוותה בתה החורגת. למלכה המפוחדת נותרו שתי ברירות : היא יכלה לקרוא לשומרים ולעצור את הנסיכה על פי עדותו של הצייד, או לברוח הרחק ליער חשוך וקודר. היא בחרה כמובן בצעד הנבון יותר ועוד באותו לילה היא ארזה מעט בגדים ובחסות החשיכה היא ברחה אל מחוץ לטירה. תלאות רבות סבבו את אותה מלכה מפוחדת. זאבים יללו מסביבה, ביניהם זאב אחד שדילג לו לאיטו ושר "אני הולכת לבקר את סבתי", ודובים שאגו בחמת זעם מורעבת, שאגות שלהפתעתה עסקו בדייסה כלשהי. לאחר שבוע מחוסר שינה הגיעה המלכה לחלקת אדמה שקטה ושלווה שבמרכזה שכנה לה בקתה קטנה. היא נכנסה לבית הקטן אך המטופח יחסית, וראתה כי בתוך הבית היו שבעה חדרונים קטנטנים עם שבע מיטות זעירות. כשהסתכלה על הרצפה וראתה את כל שערות הזקנים המקורזלות אשר היו מפוזרות לכל אורך הבית מיד ידעה ונאנחה "גמדים". לפתע, ללא שום שירת "היי הו היי הו", צצו להם שבע דמויות לבושות בבגדי גמדים. שש מהן נראו כגמדים לכל דבר, והשביעי היה לבוש ככולם ונראה גמד בכל איבריו לבד מהעובדה שהוא התנשא מעל מטר תשעים סנטימטרים. "אנחנו שבעת הגמדים העצבנים" צעק הזקן שבהם באוזנה של המלכה, "לי קוראים זקנני, והשאר הם נמנמני, רטנני, מעוצבני, קנטרני, הדרדס רגזני, והאחרון חביב - הענק\הגמד שלנו שם בסוף נקרא סטיגמני", סטיגמני רטן בכעס משהו מתחת לזקנו, משהו על סטיגמות שנוצרו על גמדים וענקים. "איזה שם מעוצבן זה נמנמני?" שאלה המלכה, מבולבלת עדיין מהתקפת השמות המהירה. "את ממש לא רוצה לראות אותו כשמעירים אותו" ענה זקנני ברגזנות מבוגרת טיפוסית. "טוב" הנהנה המלכה בהבנה ונזכרה בנסיונות שלה להעיר את שלגיה. "יש לכם בית מאד מטופח. יש לכם עוזרת?" תהתה, מתעלמת מהשיערות שסבבו את רגליה. "הו, זה סטיגמני. נמאס לו מהסטיגמות שיצאו על גמדים כמבולגנים, אז הוא עבר קורס בניהול משק בית" ענה זקנני. "אה, אוקיי" מלמלה המלכה בחטף וישר הוסיפה "אז רציתי לדעת, אפשר להשאר אצלכם? לא נראה שאתם צריכים עזרה בנקיונות, אבל יש לי פאי תפוחים מעולה". הגמדים - לאחר שטעמו את הפשטידה ודי התרשמו ממנה - הסכימו לארח את המלכה לזמן לא מוגבל ולפחות עד שימאס להם מפאי התפוחים. בינתיים בארמון, שלגיה היתה אחוזת זעם. בתחילה, כשלא ראתה את אמה בארוחת הבוקר, חשבה הנסיכה שהצייד טיפל בה, אך כשהגיעה לרוזאן - או "מממררראה" כפי שהיא כינתה אותה - היא נוכחה לדעת כי אמה עדיין בחיים. "בחיים???" צווחה הלבנבונת בזעם לא מוסתר על פיסת הזכוכית הרועדת. "כככןןן. כלומר... חיה אה... ב... ככןן. והיא חיה אצל קבוצת גמדים מעוצבנת ביער ומכינה להם אחל'ה של שטרודל" מלמלה המראה בפחד לא מוסתר כשבראשה כבר החל לזמזם הגירסה האלימה של "אלף רסיסים לך אהובתי" "אאאארררררררגגגגגגג" צעקה הנסיכה באכזריות חייתית והשליכה את הראי על הקיר הקרוב. רוזאן התנפץ למאות - אלף אם נדייק - חלקיקים קטנים של אור, מלמלה בשקט קללה רוסית עתיקה ונדמה לעולם. הנסיכה החליטה לפתור את הבעיה בעצמה, היא צבעה את שערה בבלונד בוהק, כיסתה חלק מראשה בבנדנה אדומה, לקחה תפוח מורעל - מאלו המצויים בכל משפחה מלכותית עליהם ממליצים שהם מקלקלים את כל החבית - וכך, תוך כדי סינון משפטים מחדירי מוטיבציה כגון "Send a royal maniac to catch a royal maniac", "Astalavista Lady" ואפילו "I love the smell of apple pie in the morning" היא פסעה אל ביתם של הגמדים התמימים שלא חשדו במאומה. או לפחות לא חשדו יותר מהרגיל. לאחר כמה תקריות בדרך, הצליחה שלגיה לחצות את היער תוך כדי התחמקות מזאב שמנמן עם חוט תפירה במרכז הבטן שקרא לה "כיפה אדומה" וקבוצת דובים זועמים שחשבו שהיא מישהי בשם זהבה. היא הגיעה לביקתת הגמדים, והקישה בדלת. לאחר כמה שניות פתחה לה המלכה שלא זיהתה אותה ושאלה לרצונה. "אני מוכרת תפוחים עניה" שיקרה הנסיכה המרושעת "ואני נותנת במבצע היכרות תפוח ראשון חינם", היא הוציאה את התפוח המורעל ונתנה אותו למלכה. המלכה נטלה את התפוח והזמינה את שלגיה להכנס ולשתות משהו, היא ערכה לפניה שולחן עם כוס תה וכמה עוגות. "מממ טעים מאד," אמרה שלגיה בעודה זוללת את העוגות בזו אחר זו, "איזו עוגה זו?". "נהה," ענתה המלכה בביטול "זו עוגת התפוחים הרגילה שלי". כששמעה שלגיה שהיא אוכלת עוגת תפוחים, הזדעזעה, וחתיכת תפוח גדולה במיוחד נתקעה בגרונה. היא התעלפה וצנחה על הרצפה. המלכה שנבהלה למדי, ניסתה לעזור לנערה המסכנה אך ללא הצלחה. כשהגיעו הגמדים, נבהלו לראות נערה בלונדינית עם עיניים אדומות ובנדנה אדומה לא פחות, שוכבת לה מתה על הרצפה ליד השולחן. המלכה התעשתה וביקשה מהגמדים להתארגן ולהכניס את שלגיה לתוך ארון זכוכית, ואז לשים את הארון ב'דרך הנסיכים' שעברה בסמוך לבקתת הגמדים ובה עברו תמיד כל המי ומי בעולם המלוכה הצעיר כדי להציל עלמות במצוקה, להילחם בדרקונים ולהשתכר בבר הסמוך. הגמדים התעצבנו וצעקו על כל העולם הארור ועל נערות מוזרות עם בנדנה שחייבות ליפול תמיד בתוך הבית שלהם, אך בסופו של דבר הכניסו את שלגיה לתוך ארון מפואר מזכוכית. הם העמידו אותו בשפת הדרך וחזרו לביתם כשהם מציבים כשומר את סטיגמני, שלא פסק לרגע לרטון על כך ש"תמיד הענק צריך לשמור". עוד באותו ערב עבר במקום נסיך אשר חיפש נסיכה שברחה מביתו בלילה הקודם. נסיכות רבות ברחו לאותו נסיך, אך למזלו, הנסיכה הזו הפילה את נעל הזכוכית שלה על סף דלתו וכך אפשרה לו להצהיר על מסע רומנטי למציאת הנסיכה, להוציא את הנעל ממלכודת הנעל הנסיכתית שהותקנה בדלת בדיוק בערב הקודם, ולצאת לחיפושים. הנסיך דהר על סוסו ליד בקתת הגמדים וראה את הארון. הוא התקרב אליו וראה בתוכו את שלגיה בוהקת וורדרדה. הנסיך התפעם למראה, ואז הפסיק להתפעם ופתח את הארון. הוא הוציא את נעל הזכוכית ונעל אותה לרגלה. פעמוני דיסני קטנים צילצלו כשהנעל התאימה להפליא לרגלה של שלגיה. הנסיך חייך חיוך מאושר ורכן מעל שפתיה ונשק לה קלות, דבר שהפעיל כמובן עוד פעמוני דיסני קטנטנים ומעצבנים. הוא נשאר כמה דקות וחיכה שהיא תתעורר אך ללא הועיל. כשראה ששום דבר לא עוזר, פנה בבלבול לסטיגמני ושאל אותו מה עליו לעשות. "הרי עשיתי את כל אשר ביכולתי והיא עדיין לא התעוררה" טען הנסיך מודאג מיכולתו הנסיכית הדוהה. "אני לא רוצה לזלזל בכשרונות הנסיכותיים שלך, " סינן סטיגמני תוך ניסיון ברור לא להתעצבן, ולפחות לא יותר מדי, "אבל אולי חשבת על משהו מוזר כמו החיאה?". "רעיון מוזר, אישי בעל הקומה, אך מי ידע לערוך את אותה אומנות אסורה באזור השליו הנ"ל?" שאל הנסיך. "אני יודע לערוך החיאה, " הפתיע אותו סטיגמני "לא חשבת על זה, אה? בגלל שאני גמד? בגלל זה אני לא יודע כלום חוץ מלזמרר 'היי הו' כל היום? אתה יודע שאני לא אוהב לשתות שיכר? ומי בכלל רוצה שיכר כשיש מים קרים וטעימים?" צעק בעל המטר תשעים על הנסיך המפוחד שלא ידע מה לומר. "אתה רוצה שאני אעשה לה CPR? אז זוז הצידה!" סטיגמני דחף את הנסיך ההמום הצידה והתחיל לערוך לנסיכה תרגילי החיאה. לאחר חמש דקות של לחיצות שהיו נראות כעידודים אלימים להפגיש בין חזה הנסיכה לבין גבה, פלטה הנסיכה את חתיכת התפוח, השתעלה מעט, ופקחה את עיניה. היא קמה מסוחררת קמעה ונעמדה הישר מול הנסיך, עיניו התכולות נפגשו בעיניה האדומות והאהבה פרחה. הזוג המאושר חזר בשמחה לביתם של הגמדים ובדרך הסביר לה הנסיך כי כל עוד נעל הזכוכית תהיה ברשותה היא מוגדרת כנסיכה האמיתית שמיועדת לו ואף אחד לא יוכל להכחיש זאת. כשהגיעו הזוג המאוהב לבקתה, ערכו הגמדים סעודה גדולה ושמחה שנעשתה עליזה יותר כשהנסיכה הודיעה לכולם שאותו לילה בדיוק היה יום ההולדת השמונה עשרה.. המנה העיקרית היתה תבשיל מעולה של המלכה. לאחר שכולם התלהבו ממנו נכנעה המלכה וגילתה להם כי הוסיפה לתבשיל הרגיל עוד תפוח קצוץ דק. "כן, זה התפוח שהבאת לי היום בבוקר" חייכה המלכה בשמחה לעבר שלגיה. הנסיכה, שהיתה מטושטשת עדיין מההחיאה זכרה כי יש משהו שונה בתפוח ההוא, אך לא זכרה בדיוק מה. לפתע, בדיוק בחצות, היא התכופפה בבלבול מתחת לשולחן וכשקמה שאלה את כולם "תגידו, מישהו ראה את נעל הזכוכית שלי?" הסוף.