בפנים תוכו של
תוככי הלב החושש
בבערו בלהט אש
כרעד הקרב וממשמש
כסלע מגמה רוגש
והוא שרוי בחרדה
ממראה צל מתקרב
מפגישה לעת פקודה
ומרצון היצר האוהב
הפוקד לבל יסרב!
לבל יחשוש ויעכב
את צו הלב
להתאהב
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
נכבה?
אם היינו מנוצחים לא היית כאן בכדי לכתוב את השיר. אם כי הפליטים הפלסטינים בהחלט סבלו, בין השאר בשל האחים שלהם שכמעט ולא נקפו אצבע לטובתם.
דע לך שגם יהודים היו פליטים במלחמת העצמאות: יישובי הספר בנגב ובגליל התקרונו מנשים וילדים ומכוחות בלתי לוחמים. שכונות הספר בירושלים ובתל אביב התרוקנו. אמנם לאחר המלחמה שבו פליטים אלו לבתיהם. אך פליטים הם היו, ולו לכמה חודשים. אתה מתעלם מהעובדה שבין נובמבר 1947, עד מרץ 1948, בתקופה בה היישוב העברי רק התגונן, נפלו ונרצחו כ-2000 יהודים. חלק גדול מהם אזרחים. אפילו בשלוש שנות האינתיפאדה השנייה לא הגענו לכמויות שכאלו. אז אל תהיה גאון ואולי תקרא נכוחה על מלחמת העצמאות. אני בטוח שאם היית נוכח כאן ב-48 היית נלחם (או שהיית בורח מן הארץ)
[ליצירה]
שוב, לא מדובר במר ירושלמי. מדובר באדם אחר.
מר שמואל ירושלמי- יאריך האל חייו ויתן לו כוח לכתוב הרבה הרבה שירים ומעשיות על לנין וסטלין וגורבצ'וב וטלי פחימה והקונפה ויקי קנפו
[ליצירה]
אסתי וטלי, תודה רבה על המשובים והניתוחים.
השיר הנו על אודות השמות שאנו נושאים, חלקנו נושאים אותם לזכר יקירנו שאינם עוד (סבים, דודים, אבות, אמהות) והם מלמעלה פורשים עלינו חסותם בזכות עליונים.
[ליצירה]
הייתם וּנשארתם להיות רַשָעַת;
הד-זעקות נרצחי-פשעיכם, ממשיך להדהד.
שלטונכם במעשיו מוסיף להתרשע;
אך מייסורי-הבושת אינו מִתְרַעֵד!
אכן, אתה משתמש כאן בביטוי חדש ויפה "להתרשע". אני מת על הביטוי הזה, תבוא עליך ברכה, עליך ועל חוש ההומור הלא מודע שבורכת בו
תגובות