אני אדם הולך ובוכה
הבכי מתערבל בתוכי
מכלה אותי מבפנים
אדים של כאב עולים ממני
מרוקנים אותי עד תום
אני עומדת לפניך כולי
בתחינה
...
בהירות חדשה מנביעה מתוכי
ציפורים השמיימה
אני אוספת את כל הכאב
לאגרוף
ומעלה אותו לקורבן
אליך
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
סוערה
את גדולה! יכולת כתיבת הסיפורים שלך פשוט לא מצליחה לאכזב. כל פעם מחדש.
מצטרפת לחתלתול: יש בסיפור הזה איזו רגישות דקה ועצב שנרקם לאורך כל הסיפור, עד לתקווה. משהו אחר מסיפורים אחרים שלך.ככה נראה לי.
"האמונה - ציפור החשה באור ומזמרת
בעוד השחר עוטה אופל" (הרב קוק)
[ליצירה]
.
בתור אמא לילדים אני מתחילה עכשיו להבין מהצד השני, עד כמה זה חשוב לתת אהבה, ועוד אהבה, וכל הזמן אהבה...
כל כך חשוב ובסיסי.
והקטע שכתבת - מעולה. באמת.
תגובות