אני אדם הולך ובוכה
הבכי מתערבל בתוכי
מכלה אותי מבפנים
אדים של כאב עולים ממני
מרוקנים אותי עד תום
אני עומדת לפניך כולי
בתחינה
...
בהירות חדשה מנביעה מתוכי
ציפורים השמיימה
אני אוספת את כל הכאב
לאגרוף
ומעלה אותו לקורבן
אליך
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
.
ובאמת ההווה הוא רק הרף עין, ומה שהוא ממשות הוא העבר והזכרונות שחיים בנו תמיד. כל רגע הוא חסר ממשות אם אינו נשאר חרוט בזכרוננו למשך הרגעים שיבואו.
משחקי המילים מוסיפים הרבה (אטי-אתי).
"מפרפרים" הזכיר לי שיר נשגב של יאיר שגיא על התפתחות השלבים מגולם לפרפר (לרוץ לחפש ולקרוא);
והעפר - סוג של אסוציאציה - מתחבר לי ל:
...כמה מים צריך להוציא מן העפר,
ולכסות כשקר ולנחם כשנשבר
ובסוף נגמר, ובסלע נשארים קוי מתאר.
(ציטוט חופשי מהזכרון, מה שמראה על כמות הפעמים שקראתי את השיר הזה...)
[ליצירה]
עוד תגובה
בניגוד לדעות כאן, אני דווקא בעד הביטוי "איזו מתוקה". הוא מוסיף לשיר חן ומתיקות ומתאים מאד לאוירה הכללית. דוקא ביטוי כמו "אהבת נפשי" ישמע כאן פרודי לגמרי.
ואל תקשיבי לממזר פרחים, הוא מוריד את כל ההזיה המתוקה הזאת ודורך עליה בלי רחמים. הי, זה שיר ולא מאמר שאמור להיות הגיוני ושכלתני!
מה שכן - הייתי משנה מילה אחת בשתי השורות שמופיע בהן השורש "חרק" (הדלת תחרוק...ותיפתח בחריקה) כי זה קצת חוזר על עצמו.
ושוב - זה יפה כל כך.
תגובות