.הערה לפני שמתחילים: את הקטע הבא לא אני כתבתי, אלא אחותי
* * *
עם שחר ידענו: טור ארוך וצייתני פשט על ביתנו, כחול וירוק משמשים בערבוביה.
אמי אמרה שעליה לתלות כביסה, אחי ואחותי הצמידו אפיהם לחלונות, אבי התחיל בתפילת הבוקר, ואני עוד לא החלטתי מה אלבש באותו היום.
בוקר. קרני השמש האירו את העולם. היישוב עמד בדממתו-שלוותו, הבתים עודם מתנערים מתנומת הליל הארוכה ורק רחש מלמולי החיילים רמז על הבאות.
הבית הוכן היטב לקראת יומו. מסודר נקי וערוך לקרב או לתבוסה. חדריו הגדולים והשקטים המתינו בדריכות, קירותיו עמדו ניצבים לבנים וקרים. רצפתו ביקשה בצנעה טאטוא: מלאה היא בחול ואבק היישוב.
בחרתי חולצת בד ירוקה, שקריעתה תהיה איטית ושקולה יקרע את העולם. שלא יוותר אדם אחד על היקום שלא ידע כי חולצתי היפה פצועה. שחולצתי שסועה ומרוסקת...
באויר כבר הורגש היטב חום היום. נחיל החיילים הקיף את היכלנו , צעד על דשאנו וניצב בגאון הכן לביצוע הפקודה. אבי עודנו האריך ב"שמע" ואמי כבר החלה בהכנת ארוחת הצהריים. ריחות המרק המהביל טיילו בחלל החדר. אחי ואחותי הסתובבו מחוסרי מטרה בבית הלוך ושוב, כמותירים בכל פינותיו את כאב פרידתם.
מבין חצאיותי בחרתי את חצאית הג´ינס השחורה. ליוותה היא אותי ביום מותו של דודי בצומת הכניסה ליישוב. מאז שכבה בארון כמחכה לשעת גורל, לכסות שנית את גופי השותת כאב.
השמש עמדה בחצי השמים, החיילים נמלטו מפניה ופנו אל ביתנו.
דפיקות.
לבי דפק כמשוגע ונמלטתי לחדר. הם לא הרפו. ברצף אחיד מונוטוני נשמעו הנקישות על הדלת. אבי ואמי הסתודדו ביניהם והחליפו דברים. הבעת פניהם אמרה ייאוש. הדלת חישבה להישבר ואני טמנתי ראשי בכר.
הדלת נפרצה. אמי החלה למזוג את המרק לקערות וישבנו כולנו לסעוד את ארוחת הצהריים. סט השבת המפואר ומפיות לבנות קישטו את השולחן ואת עליבותנו.
ארבעה חיילים הקיפו את השולחן, ידיהם שלובות על חזם ומגן דוד בוכה על כובעם. "עליכם לצאת", ליהג אחד, "בפקודה". השאר ניצבו שקטים ובוחנים.
* * *
לאחר זמן כבר היו גופותינו נגררות ודמעותינו התערבבו בעפר הארץ. החום היה קשה מנשוא והחיילים הסתובבו בצידי הבתים, מבקשים צל. האוטובוסים חנו בציפייה אכזרית ורעש המנוע הכאיב באוזנינו כנהמת אריה טורף. רחובות היישוב דממו. ציפור לא צייצה, עוף לא געה. רק הגגות האדומים כפפו גוום והשמים לרגע נתמלאו בכתום, ומיד חזרו לקדמותם.
