הוא היה רן. הוא היה רן בכל כוח הוויתו, מתעקש שזה הוא והוא זה, ודבר לא ישנה את העובדה הזאת. בשם הזה הוא עלה לתורה, בשם הזה (אחרי התערבות קטנה) היה רשום במסמכי בית-הספר ובשם הזה נקרא. אבל עבורו לשאלה מי אני ומה שמי היו שתי תשובות. כי רן הוא היה, ללא צל של ספק, אבל שמו היה אחר, זר ומנוכר לו עצמו. בתעודת הזהות שלו, שחור על גבי טורקיז בהיר, נכתב ששמו הוא רחמים רן, וכך עבר השם הזה לכל צינור רשמי, מתעוות לעתים לרחמים ר, וגורם לבלבול בנסיבות מסויימת, כשטען רן שהוא רן ולא רחמים. כשנולד, מתוקף מעמדו כצאצא הראשון שימשיך את שם המשפחה, הופעל על האם היולדת מכבש לחצים שכלל את כולם ללא יוצא מן הכלל, שתקרא לבנה רחמים, על שם רחמים האמיתי. היא סירבה וסירבה, אך לבסוף, מותשת, הסכימה לפשרה: הוא יקרא אומנם רחמים, אבל שמו השני יהיה האות הראשונה והאחרונה בשם רחמים המקורי לפני שחלו עליו עיוותי השפה העברית – רחמין. בלבה ידעה שהוא יהפוך לרן ותמיד יהיה רן, והשם רחמים הוא רק פרוצדורה, אך כעת היתה חסרת-אונים. וכך חלפו השנים. כתינוק היה רן רני עבור כולם, גם עבור רחמים האמיתי. לא היתה לרן כל משמעות לעובדה ששמו ה"אמיתי" הוא רחמים רן, זה נכתב רק בנספח קטן בתעודת הזהות של אמא ואבא, ובבוא היום, שעוד היה רחוק בזמנים האלו, גם בתעודת הזהות שלו. אך משבגר, ובגרו גם דעותיו, התנגד לכך ששמו לא יהיה מה שבאמת הוא, כי הוא רן ולא אחר, על אף המסמכים והביורוקרטיה. חבריו לפעמים צחקו על השם הזה. היו הרבה שיחות שבהן טען כי גם משה נקרא ישראל וגם חיים נקרא אלימלך, אך התשובה הפשוטה היתה – שלו רחמים היה שם ראשון, ולהם שמם הראשון והקובע היה הם עצמם. לפעמים, כשרשם מי מהם את שמו ואת שמה של בחירת לבו על הלוח, כלואים בתוך לב אדום ופלוס מחבר ביניהם, היה רושם רחמים רן, כי זהו השם, נקודה. כשבדקו, בגיל צעיר יותר, באמצעות הבדיקה של אותיות השמות מהם אחוזי ההתאמה ביניהם, טען אותו אחד שצריך להשתמש בשם המקורי, ואז אולי האחוזים יהיו יותר גבוהים. בסופו של דבר זה הכזיב. פעם אחרת, כשזכה בפרס כלשהו, הם צעקו לו בעידוד את שמו הראשון, מתייחסים לכך בהומור, אבל לא מודעים לכעס שהצטבר אצלו מאז. כי הוא היה רן, ותמיד יהיה רן, וכשתהיה לו תעודת זאת גם שמו יהיה רן. הגיע מועד קבלת תעודת-הזהות. אמו ניצלה את קשריה, ובמקום שילך עד חיפה ויחכה לה במשך שבועיים, הלכה היא לעירייה וקיבלה אותה תוך חמש דקות. כמובן ששמו המקורי היה רשום שם, מכעיס להכאיב. לא ניתן לשנות את השם מתחת לגיל 18 ללא אישור של שני ההורים, וכרגע הקלה יותר לשכנוע התנגדה, לכן לא היה מנוס מלהמשיך לשאת את הקלון. כשטס לפולין, ואחד מהמורים מהמלווים שעדיין לא הכיר אותו קרא את שמו כרחמים (כי הרי מהרן נשארה רק ר' קטנה וערירית), הזהיר אותו בחיוך שהוא לא ממליץ לו להמשיך לקרוא לו ככה. אך כשהגיעו לקברו של רבי אלימלך מליז'ענסק, ואותו המורה אמר לכולם שבקוויטל – פתק הבקשות – נוהגים לרשום את השם המלא, כתב, לא יודע בדיוק מהי הסיבה – רחמים רן חורי, לרפואת הגוף והנפש, ועוד כמה בקשות על עצמו, כיד הרצון הטובה עליו. כך חי לו רן את חייו, הוא רן ושמו רחמים רן, מצפה ליום שבו ימחק את הרחמים הגלותי והישן מתעודת הזהות, ותעודת הזהות תשקף את עצמיותו באמת. ככל שהלך רן ובגר, הדרדר מצבו של רחמים האמיתי. בהתחלה נפטרה אשתו, חמישה ימים לפני ראש השנה תשנ"ט, מאירוע מוחי. פטירת אשתו היתה השער למסכת ארוכה של סבל, מחלות, ביקורים תכופים בבית-החולים, כדורים רבים ומגוונים שהיה עליו לקחת. הוא החל ללכת עם מקל, וגם ההליכות האלה קשו עליו עד שהתרחשו רק כשהיה חייב. לפעמים היה מתקשר אל ביתו של רן באמצע הלילה, טוען שהוא לא מרגיש טוב ושכואבת לו הבטן. רן לא היה חלק מכל זה. פעמים נדירות ביקר אותו בבית-החולים, לפעמים דיבר איתו בטלפון, לפעמים עשה לו טובה ועבר אצלו בשבת בבוקר בדרך מבית-הכנסת לביתו, שהיה מרוחק רק שני בלוקים מביתו שלו. לא היה לו נעים לראות את רחמים במצב הזה, מתלונן, מסרב לאכול, צועק וכועס, אך יותר מכך חשב על עצמו ובחר שלא במודע להתרחק מכל הסבל הזה. בית אבות יקר מאוד הכזיב. רחמים רצה את הקרובים אליו. כל חודש עבר לגור אצל אח אחר, וכשהגיע תורו לגור בביתו של רן, השתדל רן לרצותו בכל מחיר, כמפצה על ההתעלמות של כמה שנים. הוא הכין לו את הנס-קפה שאהב, נתן לו את הכדורים, שאל אותו לשלומו, הרגיע אותו כשצעק. היה לו קשה להתמודד עם הצעקות בלילה, עם הריחות הרעים, עם התחושה של אובדן הפרטיות, אבל הוא ידע שחייבים לעזור לו, כמה שיותר. במלואת חודש וכמה ימים עבר רחמים לאחות אחרת, וכבר אחרי שבוע נזקק לטיפול רפואי. הטיפול הרפואי הפך לאשפוז ממושך, וכשביקר אותו רן אחרי שהיה מאושפז מספר חודשים, ראה שרחמים הצטמק מאוד. הוחלט שרחמים יחזור לביתו, תובא פיליפינית שתטפל בו, והקרובים אליו יטפלו בו טיפול צמוד. גם במצב הזה סירב לאכול. כבר אמרו בקול שהוא רוצה למות ולא רוצה לחיות. בשבת האחרונה שלו, שבה סעדו איתו רן ומשפחתו, הוא הלך מהר לשכב בסלון אחרי שבקושי אכל משהו, מקשיב-לא מקשיב לדבר התורה שאמר לו רן, שהתעקש לעשות את מה שהיה עושה רחמים כשעוד היה כוחו בתוכו. כמה ימים לאחר מכן, עקב סירובים עקשניים לאכול, רחמים אושפז שוב לבדיקות. כרגיל, בכל יום שהה איתו מישהו אחר, מבקש שיאכל, מנסה לדבר איתו על מה שאפשר. הוא סירב בדרך-כלל, מבקש שיתנו לו לנוח. חייו הפכו מזמן לשגרה ארוכה ואפורה של מנוחה. ביום שישי החליטו בפעם הראשונה להשאיר אותו בשבת לבד. התחייבויות אחרות מנעו מכולם להישאר שם בשבת, כמו שתמיד נהגו. שכרו בחורה מעולי רוסיה שתישאר איתו כמה שעות ביום שישי ושתחזור למחרת. באותו ערב שבת-קודש, כ"ט בשבט ה'תשס"ג, 1 בפברואר 2003, בסביבות השעה אחת בלילה, מסר רחמים את נשמתו לבוראו. רן, שכרגיל ישן אצל סבתו טיטה, התפלא לשמוע בשחרית של שבת שאביו נסע לבית-החולים רמב"ם לאחר שקראו לו ואמרו לו שרחמים במצב קשה. הוא די הדחיק את זה, למרות שאחרי חודשים של הבזקים בעל-כורחו על מותו של רחמים היה מבחינה מסויימת, מוכן, וקיווה שהכל בסדר. תמיד קיווה שהכל ייגמר בטוב. אנשים לא מתים עד שהם מתים. אבל עוד לפני שעלה הביתה אמרה לו אמו שהיתה בדרכה לבית הוריה, לברר כמה הלכות נחוצות, שרחמים נפטר. ההלוויה נערכה במוצאי-שבת. מאות אנשים מהעיר ומחוצה לה באו ללוות את האיש. כשהגיעה המכונית של חברא-קדישא, התקרב רן ככל שהיה יכול מבחינה נפשית, מנסה *לדעת* את רחמים ששכב שם, לא מתלונן ולא ישן ולא כועס ולא נח. מת. הגופה הובלה אל מקום ההספדים. הרב דיבר, סיפר סיפורים שרן אף-פעם לא שמע עליהם, על בת שנפטרה לו בגיל צעיר, ושהתעקש לקבור בבית-הקברות שהיה שמור עד אז רק לאשכנזים, שהתעקשו להמשיך עם ההתבדלות גם במקום שבו כולם כבר גילו כמה עצומה אפסיותה. הוא קבר אותה בעל-כורחם ובעל-כורחה של המשטרה שהגיעה, והיה הוא זה שבעטיו הוקמה החלקה הספרדית בבית העלמין החדש בקרית-אתא. רן תמיד כעס על ההפרדה הזאת בבית-הקברות. בכלל, כל עניין העדתיות תמיד היה זר ומנוכר לו. כשגילה שרחמים היה גיבור והתנגד גם הוא למחסומים האלה (על-אף שאצלו זה התבטא בצורות אחרות), עלה בו חיוך מבעד לדמעות. בשעה שהוכנס רחמים למנוחת עולמים אל תוך הקבר, אמר קול בתוכו: "לעולם לא אמחק אותך ממני." כשהגיע לגיל 18 עשה את מה שעשה. מאז חלפו עוד שנים. רן ובחירת לבו נישאו והקימו משפחה. שלוש פעמים בשנה, בימי השנה של יעקותה (מרגלית) ורחמים חורי, ובתשעה באב, נהג רן לעלות עם כל משפחתו המורחבת לבית העלמין, בכיסו תעודת הזהות שעליה נכתב, שחור על גבי טורקיז, רן רחמים חורי, ובתוכה גם תמונה של בתו מרגלית. בזמן הקצר שלאחר קריאת התהילים היה ממלמל, "אולי שמך הוא רחמים, אבלי עבורי תמיד תישאר סבא," ולאחר-מכן היה פונה לענות אמן אחר הקדיש.