"נוווו כברררר... קומי ... קומיייייייי" אני מתכרבלת בתוך השמיכה ומכסה את פני ולו בכדי שהיא תבין, הנודניקית הקטנה הזאת, שאין לי חשק לקום. "את צריכה לקום כבר! קומי!" היא מטלטלת בחזקה את מה שנראה כמו הכתף שלי מתחת לשמיכה. "די כבר! אני לא רוצה לקום, את לא מבינה?" אני מסתובבת אל הקיר וממשיכה לישון. שקט. אני פוקחת עיניים. משהו פה לא בסדר. לא מתאים לה להתייאש כל כך מהר. אני מסובבת את פני ורואה אותה. היא מביטה בי בעיניים מלוכסנות, גבותיה מכווצות ובפה קפוץ רומזת לי שהיא מאוד כועסת. בתנועה מהירה אני מתיישבת על המיטה. "אני לא מבינה ממה את נפגעת. אין לי כח לצאת מהמיטה. אין לי כח להתמודד עם ה"בחוץ", אין לי כח לקום ואין לי כח לקיום." "ואני חושבת שאת אגוצנטרית שלא מתחשבת בכלל ולא איכפת לך מ"הבחוץ"!" אגוצנטרית. מאיפה למדה הקטנה מילים כאלה?... "את מדברת כאילו זה נוגע אלייך. מה אכפת לך בעצם? את ילדה, שמחה, עם עיניים שובביות וחיוך רחב. תמשיכי לחיות את החיים שלך, ותני לי להיות מה שאני. תפסיקי לקחת את זה קשה" בהפגנתיות השליכה את עצמה למיטה, התיישבה בשיכול רגליים ובמבט מוכיח החלה לירות לעברי צרורות של מילות תוכחה. יש לה פה, לקטנה... "נו, אז כמו שאמרתי את אגוצנטרית. מה שחשוב לך זה הקיום שלך. האני שלך. אין לך מושג שיש אנשים בחוץ שרוצים לראות אותך. שאת טובה להם. שהם צריכים אותך...- מה שאיכפת לך זה האינטרסים האישיים. איפה טוב לך בגלאקסיה... וכש... כשלא טוב לך - את פשוט לא קמה וימות העולם. נכון? אז את טועה." קיפלתי רגליים וחיבקתי אותן בזרועותי. "טיפשונת קטנה. את לא מבינה שאין כל רע בזה שאדם ידאג לאושרו שלו ויעשה הכל בשביל האושר הזה?" היא מיד חייכה כיודעת דבר ותהתה בקול: "אני לא יודעת מה יותר חמור: טיפשונת קטנה או טיפשונת גדולה..." ממזרתה! "...אבל אני לא רואה אותך דואגת לאושר שלך. את סתם לא מתאמצת בשביל כלום. בכלל, השיקולים שלך בדבר האושר ומציאתו מוטעים. נכון. לא תמיד טוב שם בחוץ ולפעמים אפילו מצער. אבל לא תפתרי שום בעיה אם תשארי להתכרבל פה. זה לא מצב של "עד יעבור זעם". את צריכה להעביר את הזעם - לפחות בכל הנוגע אליך..." "תגידי" שאלתי "מאיפה השפה והידע? מאיפה הדברים האלה שנראה כי נבעו מנסיון... איך הגעת לזה?" "אני לא חושבת שזה בא מנסיון. זה בא מהגיון. נסיון - זה כבר התחום שלך. אני רק בכיתה ב'... אבל אני חכמה!" הוסיפה מיד "אפילו המורה שלי אמרה לאמא ואבא שאני יודעת הרבה מאוד לגילי." היא פנתה לצאת את החדר. "רגע!" קראתי היא הסתובבה אלי מחזיקה בידה בובה זהובת שיער וחייכה. "ואם אין לי כח? כח להעביר את הזעם, אני מתכוונת... ואם אין לי כח לקום ולצאת לשם?" "איזה קשקשנית! היה לך כח לעמוד מולי ואיך שמשכת את השמיכה כשניסיתי להקים אותך...- יש לך כח ועוד איך!" שוב פנתה ללכת... "לא! אל תלכי... אני צריכה אותך... אני צריכה אותך להעיר אותי. להעיר אותי בבוקר ובכל רגע שאצטרך להתעורר!" "אני לא הולכת לשום מקום, טיפשונת גדולה. אני פה תמיד. ת-מיד" הפריחה לעברי נשיקה באוויר - ויצאה. ועכשיו תורי. קמתי לאט מהמיטה ופניתי לצחצח את שיני ולתארגן להתמודדות עם ה"בחוץ". אגב נעילת נעלי הבטתי בתמונה הממוסגרת שעל השידה. חמישה אנשים. משפחה מצולמת סביב עוגת יום הולדת. אמאל'ה שלי ואבאל'ה שלי, אחותי הגדולה שפורסת את העוגה, לידה אחותי הצעירה ובאמצע, בינהן, ילדה קטנה מלוכסנת עיניים אוחזת בובה זהבה ועל פניה חיוך רחב עד כי עיניה כמעט עצומות...