החורף משתולל,
כמו להוכיח שהוא יכול.
בהתרפסות של ילד
מגיח במעטה לבן ועם חיוך ממיס,
חוצה גבולות.
הרוח מייללת בחוץ
אבל בפנים כבר נובט לי אביב.
משהו טוב קורה לי,
עוד לא יודעת מה—
זה לא משנה.
העיקר שקורה.
וואו! תגובה מהבוס הגדול! ((:
אני יודעת שהיה אפשר לעבוד על הניסוחים.
בד"כ אני מאוד דייקנית בניסוח של השירים שלי..
בדיוק בגלל זה קראתי לזה "לא בדיוק שיר".
אבל.. נראה, אולי אני עוד אשפצר את זה.
כרגע היה לי חשוב לפרסם את זה ככה, איך שיצא, איך שהרגשתי...
הי מתקרבת - - משום מה השיר הזה ישר גרם לי צורך לשנות ניסוחים קטנים.
לא לגעת ברעיונות עצמם. את זה אני לא יכול לעשות. רק להוריד מה שלא חייבים...
הנה ניסיון ..
החורף משתולל
מוכיח כי הוא יכול
כמו ילד מתרפס.
מגיח במעטה לבן, עם חיוך ממיס.
חוצה גבולות.
בפנים כבר נובט האביב
משהו טוב קורה לי.
לא יודעת מה.
זה לא משנה.
בעצם לא יודע אם זה משנה..
תמיד כיף לקרוא אותך.
אני לא הייתי מוותרת על השורה האחרונה. הייתי מנסחת אחרת, אבל ה"העיקר שקורה" הוא נותן כמו נופח של קוצר רוח. של ציפיה. פחות פסיביות מלתת את ל"זה לא משנה" לסיים. זה אחרת כשמורידים לגמרי.
(ואיזה כיף לקרוא שכותבים לך "יפה כרגיל". יה, ממש מלבב.)
וגם לקרוא עשה לי כיף. והכוונה באמת ל"כיף". תחושה כזאת שהכל יסתדר.
ב"ה
יפה מאוד!
מסכימה שאפשר לעשות כמה ליטושים, אבל דווקא עם הדרך שבה מנחם ניסח את זה אני פחות מסכימה... אני מאמינה שאת תשכילי לעשות את השינויים במו אצבעותייך.
ובקשר לשורה האחרונה - אני מכירה את ההתלבטות הזאת, הרבה פעמים קורה לי שיוצא לי ככה, שהשיר כאילו נגמר, אבל יש לי עוד שורה להוסיף, והמשמעות שלה חשובה לי. בדר"כ אני מורידה בסוף, במחשבה שלא צריך יותר משורת "מחץ" אחת בשיר אחד. כמה כבר אפשר להעמיס על גבו. או לא מחץ - סיום, נקודה, רעיון, מה שתרצי. בכל אופן, אם חשוב לך שידעו את העניין של העיקר שקורה - אפשר למצוא דרך לשלב את הרעיון הזה בשיר עצמו או לעצב את זה כך שזה יסתדר טוב בתור שורה סופית. אני לא חושבת שיש טעם לנסח מחדש את השורה המסויימת הזאת, אין שום בעייתיות בניסוח שלה, הבעייתיות היחידה היא בצורת החיבור שלה לשאר השיר.
בכל אופן, שיר יפה (אלא מה..)
לילה טוב
מישי
[ליצירה]
...
וואו! תגובה מהבוס הגדול! ((:
אני יודעת שהיה אפשר לעבוד על הניסוחים.
בד"כ אני מאוד דייקנית בניסוח של השירים שלי..
בדיוק בגלל זה קראתי לזה "לא בדיוק שיר".
אבל.. נראה, אולי אני עוד אשפצר את זה.
כרגע היה לי חשוב לפרסם את זה ככה, איך שיצא, איך שהרגשתי...
[ליצירה]
.
הי מתקרבת - - משום מה השיר הזה ישר גרם לי צורך לשנות ניסוחים קטנים.
לא לגעת ברעיונות עצמם. את זה אני לא יכול לעשות. רק להוריד מה שלא חייבים...
הנה ניסיון ..
החורף משתולל
מוכיח כי הוא יכול
כמו ילד מתרפס.
מגיח במעטה לבן, עם חיוך ממיס.
חוצה גבולות.
בפנים כבר נובט האביב
משהו טוב קורה לי.
לא יודעת מה.
זה לא משנה.
בעצם לא יודע אם זה משנה..
תמיד כיף לקרוא אותך.
[ליצירה]
אהבתי
מאד מאד!
מאד מתאים ליום חורפי שכזה. מן כיף כזה של כירבול.
גם אני חושבת שכדאי לוותר על השורה האחרונה. או לנסח אותה קצת אחרת. חוץ מזה מושלם!
[ליצירה]
מה?
אני לא הייתי מוותרת על השורה האחרונה. הייתי מנסחת אחרת, אבל ה"העיקר שקורה" הוא נותן כמו נופח של קוצר רוח. של ציפיה. פחות פסיביות מלתת את ל"זה לא משנה" לסיים. זה אחרת כשמורידים לגמרי.
(ואיזה כיף לקרוא שכותבים לך "יפה כרגיל". יה, ממש מלבב.)
וגם לקרוא עשה לי כיף. והכוונה באמת ל"כיף". תחושה כזאת שהכל יסתדר.
[ליצירה]
..
התדיינו על זה בהקשר ליצירה של יאיר שגיא, על הקטע של הטבילה במקווה.. והיו שם כמה בנות שטענו שהוא תיאר את זה יותר טוב מאישה. בלי לעבור את זה.
ו"גשרים" של ילד. סיפור אהבה מנקודת מבט של בחורה, כשהכותב הוא גבר. דווקא בסיפור ההוא הרגשתי שאפשר להבחין שגבר כתב את זה. אמנם גבר מוכשר מאוד, אבל עדיין גבר.
ועל "רצוא ושוב" שלי, אמרו שזה ממש כמעט זה, אבל בכ"ז מרגישים שבחורה כתבה. שאני לא באמת מכירה את העולם של הישיבות מבפנים.
---
דוד גרוסמן ב"מישהו לרוץ איתו" עשה את זה ממש טוב, מנקודת המבט של תמר. אבל עד הסוף, עד הסוף, בצורה שמי שחווה את החוויה יוכל להזדהות לגמרי? לא יודעת..
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
תגובות