המקרא נוקט עמדה- ועמדה ברורה
 
כשהוא אומר :
" זכר ונקבה ברא אותם",
גזר לכאורה עקרון של שוויון, שיסודו כבר בבריאה .
שוויון גם כעין מודל לשכפול והעתקה.
ועל כן בסמוך ניתנה הפוטנציה אותה הסגולה לאותה ההעתקה. לאמור :
"ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ומלאו את הארץ".
אלא שבדיוק בכתוב זה מתעוררות לכאורה התמיהות ,שפתרונן מכמין מינה וביה את התשובה הנחרצת.
ראשית כשברך אותם דגש על "אותם" אותו "אותם" של לעיל [להמשיך ולהעתיק את יסוד השוויון].
אם כך, מה היה לו הכתוב כי בתווך בין הברכה האלוקית לאמירה או הציווי של: פרו ורבו, להוסיף את שלושת המילים :
"ויאמר להם אלוהים".
שהרי, ראו לעיל לגבי החיות והעופות, נאמרה באותו ההקשר רק מילה אחת : "לאמור".
וגם אם ביקש הכתוב להבדיל בין האדם לחיה, בכעין פניה ישירה ואינטימית יותר, היה לו לכאורה להסתפק ולומר : "ויאמר להם..." מדוע להוסיף שוב שם של
: "אלוקים".
אלא, שהתורה ביקשה להמשיך ולחדד את אותו רעיון.
כי הברכה בפריה ורביה תלויה באותו "שיכפול" טבעי שאינו שובר שוויון.
בהותרת אותו הנעלם האלוקי של אותו האיזון בין זכר לנקבה, מחוץ לשליטתו של האדם.
הביטוי : "ויאמר להם", כביטוי אישי נוסף להדגיש, בשווה לשניהם גם לגבי התוצאה.
והעיקר המסר היחודי הוא,
בהוספת שם "אלוקים" יחודי ונוסף לאמירה זו. כאילו להזהיר, שלא לשבור את הדפוס האלוקי הראשון של : "זכר ונקבה ברא אותם".
שהשיכפול והפריה ורביה תהא כמתכונת האלוקית ותוך השארת אותו הנעלם: הפוטנציאל למין זה או אחר לאותה אינרציה של ההחלטה האלוקית .
רק בדרך זאת מתקיים : "ומלאו את הארץ" גם במובן של שלימות ומילוי רצונה הארץ שגם היא שוביבנה רלוונתית לענין
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה.