בס"ד.
בעגלת המרכל, מוחוורים לעיתים, פשרם המיסטי של החיים. שהרי ה"מר" שבא מיד בעקבותיה של העגלה, נובע לעיתים דווקא מה"כל" , הסמוך לו. מהשפע הבלתי נדלה, השמור אך לרעת בעליו.
בתחילה אתה אוחז בה קלילות, נבלע במפתן הטרקלין הנוצץ, אל שלל של שפע, הגודש כל פינה והלופת אותך בעבותות של אלף פיתויים.
גלגליה רצים בחדוות כיבוש , בתיאבון נמרץ, לקטוף מכל הבא ליד, לגרוף את "המיטב" אל ה"בטן" המסורגת .
ואתה שפוט של הרגל. מכור כאספן , מוסיף וממלא , עוד ועוד. עד כי בשלב מסויים גלגליה של זו, מתחילים לאותת. עיתים בסיבוב מעגלי של סרק ועיתים בצרימה של חריקה, כאותה רכבת שכבר הגיעה לתחנה.
וכשאתה ממשיך להעמיס עד השפה ויותר, היא מתחילה ככרסה בין שיניה לדדה, פוזלת לצדדים בהילוכה, כאומרת, אוי לה לבטני, שיש בה : "די" וגם "הותיר" .
די- בעבורך. והותיר לזולתך. לאותם אחרים שבשוליים, אליהם מרמזמת העגלה בפזילתה. לאותם חסרים שההותיר נועד כפקדון בעבורם.
ואתה לך ותידע
אפילו לעגלת ברזל, יש נשמה. ולך גם תדע, אם היא גם לא תוסיף ותעיד , על מי דין - כאותה האתון, אתונו של בלעם
משה אהרון.
