בדרכי.
אֵלֵךְ בְּדָרְכִּי
בָּשְׁבִילִים, בָּשָֹדוֹת,
אֵלֵךְ אֶל עָצְמִי
עָל אֲבָנִים מְחֲכּוֹת,
אֵלֶךְ בְּמָקְלִי
אֱחְצֶה נַהֲרוֹת,
אֵלֵךְ וְאֲקְשִיב
לְבָטִים וּתְפִילוֹת,
אִלִךְ אַף עַל פִּי
שֶיֵנְשְבוּ רוּחוֹת.
יוֹסֵף המאסֵף
-
וילד זר הולך ותר, כמו שאול,
את עקבותיו של אב ושל אלול,
ובעמום הוא מחפש את הצלול.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפה מאד -:) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה "......ואמות ואוסיף ללכת" עם שירי דרך צריך במיוחד להזהר שלא להופכם לקיטש אתה כותב אותם פשוט ונהדר ישר כח [ליצירה]
- [ליצירה] תודה רבה לשניכם, שימחתם אותי מאוד, ואני לוקח מה שאמרת, הפרפור, לצומת ליבי. יוסף. [ליצירה]
- [ליצירה] לעולם לא לחדול היי פרפור חמודית, מעניין שבחרת בשורה האחרונה של "ענבלים" (אלתרמן) לתאר את עצמת שירו של יוסף. בעיני השורה הקודמת לה, מבטאת היטב את הליכתו של יוסף, אל עצמו, בדרכו שלו. יש כאן מרחבים כמו בשיר שהזכרת, ולכל אורך השיר של יוסף, הוא לא חדל להביט בשבילי החיים, בשדות, באבנים (שהן כנראה מייצגות משימות בחיים), הוא לא חדל לנשום לבטים ותפילות, והוא חי. כל כך חי. לא תמיד פשוט לחיות למען... לפעמים יותר קל למות למען, וזו הגדוּלה בשיר הפשוט הזה לכאורה, שהוא מתאמץ לחיות, להתחדש, להתרענן (כמו ערשׂנו רעננה:) לא לקבל את שבילי החיים כמובנים מאליהם, גם אם זה אומר אֵלֶךְ בְּמָקְלִי, כלומר, מַשהו להשען עליו, גם אם יש צורך בתמיכה במהלך המסלול, הוא לא מתכחש לכך, ועם זאת - אֵלֵךְ בְּדָרְכִּי. שיר שהוא שיעור. והנה המקור שהביאה 'פרפור': עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב. דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת, מֶרְחָבִים שֶׁלִי וָדֶרֶךְ. הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל, נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת. לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת. ('ענבלים' או בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה / נתן אלתרמן) אני מרגישה ש ~ השיחים העולים מן הכּנרת סוגדים לסודות המים... מרחבי ערב כּנרת~~ [ליצירה]
- [ליצירה] כנרת את ממש מקסימונת בתגובותייך, שימחת אותי מאוד, ולוואי ובחורף זה תמלאי עד גדותייך מים זכים וצלולים... ;) [ליצירה]
- [ליצירה] ארוכה הדרך אל עצמך :-) אהבתי מאוד [ליצירה]
- [ליצירה] תודה רבה לשניכם, שימחתם אותי מאוד, ואני לוקח מה שאמרת, הפרפור, לצומת ליבי. יוסף. [ליצירה]
- [ליצירה] משה אהרן הנכבד ראשית כל רצוני להדגיש הדברים שאומר אינם נאמרים באופן אישי אלא ויכוח ענייני לגופם של דברים. מתגובותיך ניתן להבין את השורש של גישתך, אתה אינך מוצא לנכון להתחשב באף אחד שדיבר וחשב על הנושאים הללו לפניך. ותקן אותי אם אני טועה, אולם כאשר אתה כותב כי רש"י הרמב"ן רבנו בחיי אור החיים כולם 'אונסים את הכתוב', פוחדים לומר את האמת, מטייחים ושובים אותנו בשבי דעות לא נכונות, סלח לי אבל זה הרושם שמתקבל. לדבריך אנו בדור הגאולה יכולים להשתחרר מכבליהם של גדולי ישראל שאנסו אותנו בחשכת הגלות בטיוח האמת והסתרתה, כביכול. אולם ממה שאני ראיתי, כאשר חז"ל או הפרשנים רצו לומר על מישהו שטעה או שחטא הם לא פחדו ולא חששו לומר כן. אפשר לסקור את הדברים לאורך הש"ס והמדרשים אבל אביא מספר דוגמאות בלבד כדי לאשש את דברי: א. על יעקב "כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, אמר הקב"ה ליעקב חייך בלשון הזאת שהוכחת את חמיך, בו בלשון אוכיח את בניך, הדא הוא דכתיב כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול" (תנחומא בובר במדבר פרק לג, א). ב. על יוסף "ויהי אחר הדברים האלה. אחר הרהורי דברים, מה הרהור יוסף, אמר כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה אי זה מנה יפה שהיתה שם, והיה נותנה לי, והיו אחי נותנים בי עין רעה, עכשיו אני ברווחה. אמר לו הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב" (לקח טוב בראשית לט,ז). ג. וכן "ויאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני, והזכרתני אמר הקב"ה חייך שתעשה עוד בבית האסורין ב' שנים שנאמר ויהי מקץ שנתיים ימים". ד. על ראובן נחלקו הדעות בחטאו אבל לדעת ר' יהושע בגמרא אכן חטא ראובן כפשוטו (שבת נה,ב). ה. על משה "ויאמר משה אל ה' בי ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך, הרי ששה ימים ויומא דהוה קאים בגויה הרי שבעה ימים, ובסוף אמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, ומתי פרע לו הקב"ה רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי לוי, חד אמר כל שבעת ימי המלואים היה משמש בכהונה גדולה סבור שהיא שלו ובסוף נאמר לו אינה שלך של אהרן אחיך הוא שנאמר, ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן, רבי חלבו אמר כל שבעת ימי אדר היה משה מפייס ומתחנן לפני הקב"ה שיכנס לארץ ובסוף אמר לו (דברים ג) כי לא תעבור את הירדן הזה" (שיר השירים רבה פרשה א, ג). ו. "רב אמר: קיבל דוד לשון הרע... אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו" (שבת נו, א-ב). ז. "אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (שם). ח. "שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה והתיש הקב"ה את כחן, את מוצא שאמר דוד 'זמירות היו לי חקיך', לומר שקלות ורגילות כזמירות, אמר לו הקב"ה חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין, כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה שנאמר 'וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה', תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו קרב עזא לסמכו, 'ויכהו שם האלהים על השל' מפני ששגגת תלמוד עולה זדון, 'ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזא' אמר לו הקדוש ברוך הוא ולא אמרת זמירות היו לי חקיך ולא למדת?! 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו' (במדבר רבה פרשה כא). ט. הרמב"ן הידוע בתחילת פרשת לך לך "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא (בראשית יב). אלו מקצת מהדברים שאספתי וישנם עוד רבים שלא הבאתי. מכל מקום לאור הדברים אינני יודע על מה כבודו מסתמך כשהוא אומר שחז"ל פחדו לחשוף, כביכול, את חטאם של אישי התנ"ך - גדולי ישראל. ומכאן אני למד שאם הרמב"ן או כל פרשן אחר, ובטח חז"ל, היו מאמינים שחטא אהרן הם לא היו 'מפחדים' או חוששים לומר זאת. אולם אני רוצה להבהיר את דברי, אני לא אומר שלא ניתן לומר דברים נוקבים וקשים, ואני לא אומר שלא ניתן לומר ביקורת. וכמובן אינני אומר שגדולי ישראל אינם יכולים לטעות ואם הכתוב מבקר אזי יש להתעמק בכתוב ללא מורא. אבל קודם שאומרים דברים ובודאי לפני שמחליטים לפרסם אותם. יש להתחשב, לדעתי, בכמה גורמים: א. ללמוד את דברי חז"ל והפרשנים בעומק ולהבין מדוע הם לא אמרו את מה שאתה חושב שהיה צריך לומר. ב. בנוסף להוכיח את דבריך מהכתובים מעל לכל ספק ולא להיתלות בשברי מילים ושברי רעיונות בבחינת הררים התלויים בשערה. ג. גם אחרי כל העיון יש לשקול את המילים בזהירות הראויה ולהעמיד לנגד עיננו את המשנה באבות "אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל". לדעתי בשיר שכבודו כתב לא התקיימו הדברים הללו שכתבתי ותקן אותי אם אני טועה. [הערה נוספת בסוגריים, אמירות כמו 'אני חדשן ופתוח ומכוון לאמיתה של תורה מה שלא עשו כל גדולי ישראל שלפני', או 'האמת שלכם גם תשתנה ותותאם לאמת שאני מאמין בה', אלו אמירות שיש בהם ריח לא טוב אפילו קצת יוהרא]. לסיום אני מקווה שהמחלוקת ביננו תהיה לשם שמים כמחלוקת בית שמאי ובית הלל, עליה נאמר 'והאמת והשלום אהבו'. [ליצירה]
- [ליצירה] הגזמת! אני מוכרח להצטרף לחולקים עליך. עם כל הכבוד יש הבדל בין לומר שאהרן טעה ברמה כזו או אחרת ובין לומר שבניגוד למשה 'איש האלוקים' אהרן הוא 'איש העושה אלוקים', ועוד לומר שיש כאן להט של 'ערווה' ח"ו. לדעתי, יש כאן חוסר הבנה, הקטנת גדולי התנ"ך לתפיסות הנמוכות שלנו, ואולי אפילו גילוי פנים בתורה שלא כהלכה. [ליצירה]
- [ליצירה] משה אהרן היקר. שוב אתה מייחס לי דברים שלא אמרתי, הרי אמרתי בפירוש שאפשר וצריך לחדש, ובודאי בדור שלנו,רק אמרתי שצריך זהירות וכובד ראש. אין לך מושג כמה דעותי קרובות לשלך שצריך לעשות מהפכה תודעתית, רגשית, פילוסופית, רעיונית ומה שלא תרצה. ההבדל ביננו הוא בניסוח, בסמנטיקה, ובעיקר בכבוד וביחס לאלו שקדמו לנו, ובזהירות מהפזיזות. 'אמת משלי' נמצאת ועוד איך בז'רגון שלי, הנסיון לצייר אותי באור קצת חשוך ושמרני הוא ממש לא נכון וגם לא לעניין. אתה לא מתייחס לגופם של דברים שכתבתי לך. והאמן לי אמירת דברים מקוממים ללא ביסוס חוץ מזה שהיא לא אמיתית, גם אינה תורמת למהפך שהנך שואף שיקרה כאן באחד הימים. פתיחות שבעקבותיה מגיעים לדעות מסולפות היא כבר לא פתיחות אלא רפורמה. האמן לי שבצד הש"ס והמדרשים הרב קוק והפרשנים הקלאסיים, אני קורא גם את עמוס עוז וא.ב יהושע שביד שגיא וברקוביץ, וגם מהוגים מחכמי האומות כאפלטון וקאנט אני לא נמנע, ולהיפך אני מתעמק בהם וברעיונותיהם. אבל צריך הרבה זהירות ולא כל דעה או רעיון יפה מותר להיקרא בשם קודש ולהיכנס במחנה ישראל. אני נאלץ לספר קצת על עצמי משום שחרה לי המשפט שהצמדת לי 'אנשים מבטיחים כמוך, שכל האנרגיה שלהם מתועלת לשרשור מקורות "אין סופיים" והעמדתם כאמת סופנית מוחלטת והבלעדית, מבלי אפשרות של אפילו הרהור כל שהו'. אני משתדל לא לייחס לבר הפלוגתא שלי דברים שאני לא יודע עליהם, שים לב שבדברי אליך אני משתדל להתייחס בעיקר לדעה שהצגת ולא לאדם, מה שלא הרגשתי שנעשה כלפי לכן הרגשתי צורך להגיב. לא הגבת כמעט לגופם של דברים, רק מסביב, לא הוכחת את שיטתך בעומק ובהוכחות משכנעות. במקום זה גלשת לדיונים על השואה ועל חוסר הפתיחות, כביכול, של ברי פלוגתתך. יכול להיות שעוד יהיו בינינו ויכוחים אבל מבחינתי הם יהיו לגופם של דברים, אם יאמרו דברים שלעתי אין להם ביסוס ו/או שפוגעים באמיתה של תורה, אני אגיב (אם יהיה לי כח באותו זמן), אך לא אחלוק לעולם על עצם היכולת לחדש ולומר דברים שלא נאמרו רק בגלל שהם לא נאמרו. ואחתום כמקודם "והאמת והשלום אהבו". [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד ומיוחד, אהבתי מאוד את הסוף... [ליצירה]
- [ליצירה] חזק ומעורר. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים ביותר ניצן. בלילה (המטאפורי כמובן), העינים נעצמות מחד, ומאידך יש בהם עוצמות שלא ניתן להגיע ביום. אכן, ואמונתך בלילות. יוסף. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד, אהבתי. אכן הצלחת להגדיר אופטימיות. זהירה, מתחשבת במציאות, אבל אופטימיות. (סתם הערה, מבחינה לוגית האנחת רווחה קצת מוזרה, הרי 'אחד' זה הכי נמוך שאפשר, אז על מה הוא נאנח לרווחה, בכל מקרה לא היתה אפשרות של פחות מאחד. אנחת רווחה בדרך כלל מופיעה כאשר היה יכול להיות יותר גרוע. אם היתה אפשרות של אפס - כלומר חוסר סיכוי מוחלט, אז היה מקום לאנחת רווחה במספר אחד, ועדיין המסר האופטימי היה עבור מצוין. סתם הערה). [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל יישר כח על המאמר ועל העיסוק בדברי תורה, ועל הנסיון להעמיק בפרשיות האבות הקדושים. וכעת, לעצם העניין, לא קראתי את המאמר של אותו רב שאותו אתה תוקף, אך לעניות דעתי אין בדבריך הוכחות נחרצות לביסוס דעתך, ויותר מכן אני חולק מכל וכל על 'רמת' החטא שאתה מייחס לבני יעקב, ואפרט את דברי. העובדות הם שתשובת שמעון ולוי נותרת ללא מענה, והזעקה שהם מבטאים בדבריהם 'הכזונה יעשה את אחותנו'??! נותרת בעינה (אגב, אתה כמעט מתעלם מהנבלה שבמעשה שכם בן חמור וכל המאמר שלך תוקף בשצף קצף את שמעון ולוי שמעשיהם היו אך ורק תגובה, בל נשכח שהנבל הגדול כאן הוא שכם בן חמור!). עובדה נוספת היא שיעקב בא חשבון עם יעקב ולוי בסוף ימיו וכביכול יעקב אומר את המילה האחרונה. עד כאן העובדות. במאמרך אתה מנסה להציג כאילו ה' קוטע את השיחה בין יעקב ובניו ואומר להם לעלות בית אל, ודבר זה מורה על מעין סיבוב פרסה, כלשונך, ומעין 'ראיה' שיש צורך בחזרה בתשובה כללית. רעיון זה שאתה אומר הוא, אולי, יפה כשלעצמו, אבל הוא פרשנות שלך בלבד וכעין דרשת סמוכים נחמדה. בדיוק באותו אופן ניתן לומר שה' לא מאפשר, כביכול, ליעקב להגיב משום שהוא מסכים עם דברי שמעון ולוי, והראיה (וזו כבר עובדה) שנפל פחד אלוקים על הערים אשר סביבותיהם. באשר לעליה בית אל הרי הכתוב מבאר את הצורך לעלות (לה,א) 'קום עלה בית אל... ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך', היינו כעת שיעקב חוזר לארץ ישראל יש לתת תודה ולזבוח זבח לאלוקים המציל והמושיע אותו בעת צרתו. ואם אתה מתעקש לדרוש כאן סמוכים הרי שאפשר לומר שדווקא אחרי ההתרוממות של בית יעקב בגילוי מסירות הנפש והקנאה הקדושה שקנאו לנבלה שנעשתה להם יש מקום להקריב קרבן לה'. ומה שהיה צריך להיטהר מה בכך, ודאי, אחרי כל קרב ושפך דם, גם כזה שנעשה על פי דין, יש מקום להיטהרות (ראה בפרשת מטות בתיאור מלחמת ישראל במדין בסוף ימי משה שהיא הייתה בצו מפורש מאת ה', ובכל זאת אחריה באו ראשי המלחמה ורצו להקריב קרבן ולהיטהר ממראות המלחמה), וכן יש להיפטר מחפצי עבודה זרה שנלקחו כשלל. ובכלל יש להתבונן בפרשה זו רבות, הרי אם מדייקים בכתובים אז מיד אחרי שנודע ליעקב על האונס של דינה נאמר (פס' ה) 'והחריש יעקב עד בואם' – של האחים, כלומר יעקב ממתין לבניו, יעקב לא מגיב לבד, אולי הוא מבין שכעת כאשר מתחיל להתרקם עם ישראל על כוחותיו השונים צריך לתת גם לבניו מקום בהחלטות. ואכן בשיח המנוהל עם שכם ואביו רק האחים משתתפים ויעקב כאילו מחוץ לתמונה (וכבר עמד על כך הרמב"ן במקום). נקודה נוספת: כבר במענה הראשוני של בני יעקב אנו שומעים (פס' יג) 'ויענו בני יעקב... במרמה וידברו', אתה פירשת במירמה, אך אונקלוס מתרגם 'בחכמתא' ואין כאן סתירה שכן 'עם עקש תתפתל' (תהילים יח). מכל מקום כבר מלכתחילה לא התכוונו באמת בני יעקב, וכל בני יעקב בכלל, לתת את דינה אחותם לנבל הזה, אלא שחשבו להניא אותו מדבריו על ידי אימת ברית המילה (וראה ברמב"ן) (ולא שמענו שיעקב מחה בידם, ואם תאמר שהוא לא ידע שיש כאן תרמית אז אתה בעצם אומר שהוא היה לגמרי מחוץ לתמונה ואז ניתן להבין שסמך לגמרי על שיקול דעתם של האחים ומדוע מוכיח אותם לאחר מעשה, ונראה שודאי הוא ידע והסכים לתחבולה). אני רואה לנכון לציין שבדבריך אתה סותר את עצמך: בתחילה אתה אומר שבני יעקב ענו במרמה את שכם, כלומר אתה מסכים שהדרישה לברית בשום אופן לא תכשיר את מעשה האונס ואין דעתם להסכים עם נישואי שכם ודינה, אח"כ אתה אומר ששמעון ולוי הקדימו להרגם בניגוד לדעת אחיהם שבכלל רצו לבקר חולים ואגב כך לנסות לחלץ את אחותם (ומה אם יתנגדו הרי שכם השאיר אותה שבויה בביתו וזה לא היה מטוב לב), אח"כ אתה שוב אומר שכל בני יעקב באו ובזזו את העיר כלומר פתאום הם מסכימים עם הפעולה של שמעון ולוי, אתמהה. אפשר להציע הסבר שונה: כשהאחים ראו שבני שכם קיבלו את עצתם אפשר שניסו לחשוב על תחבולה אחרת כיצד להוציא משם את דינה, בל נשכח שדינה הייתה שבויה בבית שכם (ראה מה קורה היום כשלא יוצאים לקרב עבור שבוי שלנו...), מאוד ייתכן ששמעון ולוי התכוונו להרוג רק את שכם ולהוציא את דינה במין פעולת סיירת (על זה אני חושב שגם אתה תסכים שיש לכך את כל הצידוק המוסרי שבעולם, ואם לא אז אני חושב שיש לך לבדוק את עצמך...) ולפי זה אפשר בהחלט לראות את שמעון ולוי כעושים מעשה של מסירת נפש להציל את אחותם וכדברי רש"י בפסוק כג 'אחי דינה – לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה'. ובשל השתבשות הפעולה באו אנשי העיר וניסו למנוע בכוח את פעולתם, ואז היה מין ההכרח להרוג את כולם הן מדין שהם מסייעים לדבר עברה, והן מכך שקמו להרוג את שמעון ולוי (כעין זה מבאר האור החיים). יתרה מזו אם מתבוננים בתוכחת יעקב לבניו אחרי המעשה אין הוא מטיף להם על עצם הריגת הרשעים אלא (פסוק ל) 'עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי', כלומר הטקטיקה הייתה שגויה, אנחנו כרגע במצב שאנחנו מתי מספר ואולי היה מקום לשקול דרך אחרת להוצאת דינה מבית שכם. וכבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ט,יד) מדוע נתחייבו כל בני שכם מיתה (וגם הרמב"ן על התורה שחולק עליו מסכים שהיו חייבים מיתה רק מצד אחר ואכמ"ל), ואם שמים לב נקודת המוצא של הרמב"ם (ושל רוב ככל הפרשנים) שלא ייתכן ששמעון ולוי עשו שלא כדין בעצם ההריגה אלא בתוצאות שיכלו להיגרם מכך, ואם כן מובן מאוד מדוע הייתה חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם. אם נמשיך על זו הדרך, גם בתוכחת יעקב בסוף ימיו לא מוזכרת שכם אף במילה, התוכחה היא עלומה ואפשר בהחלט לפרשה על מכירת יוסף, וכך נוקט האור החיים במפורש שעל פי הפשט כל התוכחה נאמרה רק על מכירת יוסף. אבל גם אם נניח שיעקב מוכיחם על מעשה שכם אני משוכנע שזה לא ברמות שאתה מתאר את מעשי שמעון ולוי 'מעשה נבלה' 'רצח המוני' כלשונך אלא חטא ברמה אחרת בכלל. חלילה לפרש את מעשי האחים ברמה הנמוכה של אנשי רחוב (ויש לי את ההרגשה שאתה נוטה לראות את אישי התנ"ך כאנשים רגילים המתהלכים ביננו, ורק במקרה החליט מישהו לכתוב עליהם ספר שמתאר את קורות חייהם, ולא כאנשים שחיו (לפחות) טפח מעל הקרקע הבוצית שאנחנו מדשדשים בה, וממילא הלבטים שהיו להם היו (קצת) יותר גבוהים משלנו, אם אני טועה בהבחנה אנא הודיעני). ולפי דבריך מדוע אינו מוכיח את כל בניו, הרי ב'חטא' הביזה והחמדה של אלוהי הנכר חטאו כולם לשיטתך?? בכל מקרה אני לא מתיימר להכריע בהבנתי הדלה מהי האמת האלוקית ומה באמת היחס הנכון לפרשה זו, ואפשר שיש מקום לכאן ולכאן (וכמו שרואים בפרשנים לכל אורך הדורות שזה אומר בכה וזה אומר בכה), וכשאני אומר לכאן ולכאן איני מתכוון שבני יעקב נפלו במה שאתה מתאר אלא עשו שלא כדין ברמה אחרת לגמרי (וכמו שכתבתי), אבל ודאי שהנחרצות שבה פירשת את הדברים היא במקרה הטוב אפשרות סבירה, ובמקרה הפחות טוב נסיון לא מוצלח להאיר את מעשי האבות. בדברים שכתבתי אני בעצם חולק עליך בשני מישורים א. ברמת 'החטא' שאתה מנסה לייחס לבני יעקב ובפרט לשמעון ולוי. ב. בעצם הנחרצות שלך שזה ודאי הפירוש הנכון על פי 'הראיות' שאתה מביא לתמוך את עמדותיך. [ליצירה]
- [ליצירה] האמן לי שאני פתוח מאין כמוני (אולי אפילו יותר מידי), ואין לי בעיה לשמוע דעות שונות ומשונות. אבל גם לפתיחות יש גבול. כאשר מבקרים את גדולי התנ"ך ובטח ובטח את אהרן הכהן משבעת הרועים, אני חושב שצריך קצת זהירות. אני מוכן לשמוע פירושים חדשים ותובנות שלא נאמרו עד היום, אבל כאשר באים לחדש בתורה יש להתייחס לפירושים קודמים שנכתבו על ידי גדולי ישראל ולראות כיצד הם ניגשו לדברים, ואחר כך, מתוך ענווה, לנסות לומר מה שנראה לעניות דעתנו. ואם כבר דמגוגיה, אז מה הקשר בין אי ההקשבה של היהדות החסידית לקריאה לעלייה לארץ, לבין הביקורת שלי על דבריך, חוץ מאשר כביכול חוסר פתיחות. אני חושב שזה לא היה במקום, יש לדון בכל מקרה לגופו ולא לייחס לבר הפלוגתא שלך דברים שהוא בכלל לא אמר. לגופו של עניין, הקשר בין ה'ערווה' שאתה מייחס לאהרן לבין הפסוק 'כי פרעה אהרן' הוא רחוק מאוד, אני לא מבין איך על סמך קשר קלוש שכזה אתה לוקח על עצמך לייחס דברים כאלו על אהרן הכהן. אני מסכים, יש לבחון ולעיין בפסוקים כראוי, ובהחלט יש כאן נפילה של אהרן, אך גם אם התורה גילתה לנו שיש כאן בעיה אין זה אומר שהותר הרסן וניתן לייחס את כל שבדמיוננו לחטאו של אהרן. ראה מה כותב רבנו בחיי על הפסוק שהבאת מדברים ט,כ "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ידוע מה שדרשו חז"ל בפסוק זה (ויקרא רבה י, ה), השמדה זו כלוי בנים שנאמר (עמוס ב, ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, וכיון שהתפלל משה עשה תפילתו מחצה. ומכל מקום פסוק זה הנכתב בתורה לאות ולמופת שאהרן חטא בעגל חטא גדול עד שנענש עליו בכלוי בנים, ובודאי יש לתמוה כי אהרן לשם שמים נתכוון ומחשבתו היתה זכה בעבודת ה' יתברך, והנה הכתוב אמר (שמות לב, לה) אשר עשה אהרן, לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, ואם כן למה התאנף בו ה'? והתשובה בזה כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, וכן דרשו חז"ל (בבא קמא נ.) ממה שכתוב (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד, ואף על פי שכוונתו היתה לשמים מכל מקום המעשה לאהרן בידים היה חלול ה', ואף על פי שהוא לא חטא בו הנה החטיא את ישראל שלא בכוונה, שהרי על ידו טעו אחריו ונפלו הרבה מישראל, וכן הזכיר לו משה כי הבאת עליו חטאה גדולה (שמות לב, כא). וראיה גדולה שהוא לא חטא בו כלל ממה שהזכיר משה בתוכחותיו ואמר תריבהו על מי מריבה (דברים לג, ח), וקראו חסיד (שם) שלא נמצא בו חטא אחר". רבנו בחיי הוא רק דוגמא, ראיתי פרשנים רבים בנושא, ואף אחד מהם לא העלה בדעתו לייחס לאהרן חטא מופרז כפי שאתה כותב. אני רוצה לקוות כי השקעת מחשבה רבה לפני שהעלית על הכתב את הדברים, אבל גם אם כן עדיין לדעתי הדברים מופרזים ללא ביסוס אמיתי בכתובים. הרי שים לבך לדבריך, אתה אומר שהכל תלוי ב'איש המבעיר' ואם אהרן כביכול היה ראוי הרי שלא היה יוצא עגל אלא מנורה, הרי שאת כל האחריות אתה מטיל על אהרן. אם כן לדבריך הוא אישיות בעייתית שנופלת בגדול החטאים - עבודה זרה. אזי מדוע וכיצד נבחר הוא מכל האנשים להיות זה שיעלה את האור במנורה, ולהיות האיש שיכנס לפני ולפנים, אתמהה. ליתר עיון בחטא העגל כדאי לעיין בכוזרי ספר ראשון צב-צז, ושם גם מבאר מה היתה הבעיה במעשהו של אהרן. [ליצירה]
תגובות