הנה

הנפש

בוערת פנימה

והאש החיצונית כמים

לעומת האש הפנימית

המאכלת, הסוערת

המניעה את גלגלי הזמן

בתשלובת דלק וקיטור

ארובות עשן שחור

וההיא הבלתי מבוארת

ועמה התחושה הסוערת

יכלו כל חלקה טובה

בין המדבר לים

גם את האוהב

גם את האוייב

יסחפו לריקוד

האש והמלח

של הים המר

והמלחה במדבר

ואז

האדם הטובע

יהיה משול לאגם הגווע

ושניהם ידחקו למצוקי גורלם

לקץ הימים.

זאת אראה

ממגדלור הימים

ואולי בנפש הבוערת

תשכון אז האהבה

שבאור מעדנות מוארת

והיא תלבלב

יחד עם פרחי הנוחם

ונחלי הרוגע

הזורמים מעדנות

אל יעדם:

נפש האדם