"שם !"
"ג'ים ינקלביץ'"
המש"ק שרשם את שמות המתגייסים התבלבל לרגע, הוא בחן את המתגייס קצוץ השיער הבלונדיני וגבה הקומה:
"ג'ים או גימפל זלמן?"
"ג'ים, זה בא מגימפל"
"אההה.. גימפל" אמר והטביע את הדיסקית את השם גימפל זלמן.

גימפל לא אהב את שמו, בבית הספר היסודי ובתיכון היו התלמידים צוחקים על שמו הידישאי המוזר, הוא שנולד לזוג הורים ניצולי שואה בקריות נשא את שמו של סבו אשר נספה, ואחיו השני נשא את שם סבו מצד אמו, חיים.
הוא שקל להוסיף עוד שם, אך לבסוף החליט להיקרא בשם ג'ים, שם קצר וקולע שיש בו זיקה לשם אנגלו סקסי טיפוסי.
עתה משהתגייס במחזור אוגוסט 72, לצנחנים שוב שב השם להטרידו, שוב קראו לו גימפל, משום שצה"ל הרשמי יקרא לאדם בשמו הראשון ובמלוא מובן השם. סמל הטירונות האימתני וגדל הגוף נמרוד שם לב לשם המיוחד הזה ולכן טורטר גימפל יותר מכל טירון אחר:
"גימפל זלמן -ראית את העץ ההוא?זה עץ שקמה תאנה מצוי, נגעת בו וחזרת! 40 שניות זוז!!"
"גימפל, אתה משובץ לתורנות מטבח!"
"גימפל, אתה נושא את המאג עד למטווח!"
אך לאחר חודש חל קצת שינוי ביחס הסמל נמרוד והוא "ירד" מגימפל
כשניתנו חופשות מהטירונות חזר גימפל לביתו, בית סוכנות ישן שעץ אורן מסוכך עליו, הוא שם את התיק בחדרו, החדר המשותף לו ולאחיו חיים בן השש עשרה, אחר כך ישב בסלון והביט בדמותו של סבו - גימפל זלמן,סבו עטור זקן לבן,מביט במבט רך וטוב, חבוש כובע ומוקף בבני משפחה אי שם בעיירה היהודית בפלך ווהלין.
אביו משה,בעל מספרה במרכז המסחרי סיפר על הזכות שנפלה בחלקו להיקרא בשמו של סבו שהיה איש חסד ואמת, ישר באדם, גימפל התמרמר לרגע,אך מכיוון שכיבד את אביו לא עשה מעשה שיפגע בו.
במסדר סיום הטירונות, כשגימפל הפך לחייל קרבי במלוא מובן המילה, ניגש אליו נמרוד הסמל, לחץ את ידו של החייל הבלונדיני וקצוץ השיער ואמר:
"מצטער אם הייתי קשה אליך, לי יש שם מתוסבך עוד יותר, קוראים לי אנשל שפטל קומורובסקי, ואני הוספתי את השם נימרוד, למגינת ליבם של הוריי, אני ממש מחזיק ממך על זה שאינך משנה את השם, שמע זה לזכר ההורים והסבים שהלכו ואינם עוד, ואנחנו כאן בכדי להנציח אותם, פשוט שנאתי את מה שייצגת,דבר שניסיתי לברוח ממנו"

גימפל הוסיף לקרוא לעצמו ג'ים וכן גם חבריו למחלקה שעתה הלכו יחד לכל משימה אשר לה נצטוו – תעסוקה ברמת הגולן, תעסוקה במרחב איו"ש וכו'.

צפירת האזעקה שפתחה את מלחמת יום כיפורים תפסה את גימפל-חייל עם פז"ם של שנה, יחד עם חבריו במחנה טסה,ממש אמצע הפגרה של יום כיפורים, לאחר כמה ימים של אימונים אינטנסיבים הם הוקפצו לשטח המישורי והמדברי בסמוך לתעלה, משאיות ונגמשי"ם הצטופפו על הציר המוליך אל התעלה,מחלקתו של גימפל נצטוותה לאבטח את השטח הסובב את הציר, היה זה אזור 'התפר' בין שתי הארמיות המצריות ולכן ניתן היה להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה; האגם המר סיפק אגף בטוח מפני התקפות אויב מדרום; במקום זה הוכשרה עוד לפני המלחמה 'החצר' – רחבה ששימשה כמקום ריכוז לכוחות הצולחים.
אל אזור הצליחה הוליכו שני כבישים: הדרומי שכונה 'עכביש' והצפוני 'טרטור', ושניהם הצטלבו עם הכביש לאורך התעלה, שכונה 'לכסיקון'.

מספר חיילים ובהם גימפל, צפו בשיירה העושה את דרכה אל עבר התעלה, גימפל החזיק בידו מקלע כשהוא מתיישב בתוך העמדה החולשת הבנויה עראי בתוך החולות המדבריים, בתוך העמדה היו עוד מספר חיילים ובהם חבריו מושיק בן הקיבוץ, אבי מהעיר הגדולה ונועם-חייל גבה קומה עם עיניים שחורות יוקדות בוגר בית הספר כדורי.
"ג'ים, יש לך סיגריה?" פנה נועם לגימפל
"אתה יודע שכבר הפסקתי לעשן"ענה
"אה. השתפנת!" קינטר נועם "אז לא צריך, אני אבקש ממישהו אחר"הוא קם והלך לעמדה השניה, מרחק של עשרים שלושים מטרים משם.
גימפל חשב על הוריו המוטרפים מדאגה, על אמו רוזה ועל אביו היושבים בוודאי על המרפסת בבית בקריות ומצפים לכל בדל ידיעה,אמנם לפני החג התקשר, אך מאז זרמו מים רבים בתעלה. המחשבות עטפו אותו ופתאום החלה הפגזה כבדה על העמדה שלהם כשפגזים נופלים מכל עבר.
לרגע הרגיש גימפל שמשהו כבד ומרעיש נוחת עליו, הוא חש בכאב עז והחל לראות שחור בעיניים.
אך התמונה התחלפה לרגע ובמקומה ראה והנה הוא שוכב על חול רך, בשלווה מולחטת, ודמות מוכרת בעלת זקן לבן  ולבושה לבן קרבה אליו, הדמות רכנה אליו, גימפל נשא אליה מבט, הדמות חייכה חיוך טוב,
"סבא!"
"גימפל מיין ליבסקינד! "קרא גימפל הסב והוא מחייך חיוך גדול והכובע עדיין על ראשו, הוא פרש את שתי ידיו הצחורות ונשא ברכה חרישית.

"ג'ים ג'ים, אתה בסדר?" מישהו טילטל את זרועו, היה זה נועם, גימפל התעורר, הוא ראה כי מושיק ואבי מתים,נועם ניצל בכך שהלך לעמדה השנייה ואילו הוא ניצל בשל זכות הסב,
"פגיעה ישירה ולא קרה לך כלום? זה נס!" אמר החובש שהתלווה לנועם
"ג'ים, אתה בר מזל, קיבלת ת'חיים שלך במתנה ג'ים!"אמר נועם
"לא קוראים לי ג'ים, קוראים לי גימפל זלמן!" ענה