שֶמֵימַי מרים - משהו כאן הפריע לי. זה חורג משאר המבנה, ובהנחה שיש כאן התעסקות בתסכול - של הדובר ושל האב - זה קצת מסביר את עצמו. מזכיר, אגב, את "נוסח" של בן ציון תומר. לא רק הנושא, כמו יותר המשפטים חסרי הפעלים.
[ליצירה]
שֶמֵימַי מרים - משהו כאן הפריע לי. זה חורג משאר המבנה, ובהנחה שיש כאן התעסקות בתסכול - של הדובר ושל האב - זה קצת מסביר את עצמו. מזכיר, אגב, את "נוסח" של בן ציון תומר. לא רק הנושא, כמו יותר המשפטים חסרי הפעלים.
[ליצירה]
נראה לי שהדובר הוא גבר המתקשה לגבור על יצרו וחושק באישה יפה למרות הצוו האוסר זאת עליו. על כן הוא מסתיר את תשוקתו ומתבייש בה ואינו זוכה לאהבתה כי היא אינה יודעת דבר על רגשותיו.
בבוא יומו, יתן את הדין על כך, אולם גם לו יש טענה אל בוראו: מדוע זה ברא נשים יפות והעמיד אותו בנסיון ?
במה ניתן להקל על יסוריו של הדובר ?
הידיעה שללא סבל לא היה מצליח לכתוב שיר כה יפה
יכולה להקל עליו מעט. כדבר השיר הידוע: אין אהבות שמחות.
[ליצירה]
[ליצירה]
מעניין היה לקרוא את השיר שנית לאור הסברייך.
נראה לי שאין סתירה בין כוונתך לבין הפרוש שלי. יש אולי הדגש בנקודות שונות. אולם כפי שכתבת וכתבה גם אמילי, הקורא מפרש את היצירה בדרכו שלו. ד.ה. לורנס חזר ואמר:
Never trust the artist, trust the tale
באשר לשאלתך - היכן המציאות, שם או כאן ?
נראה לי שזה תלוי בנקודת ההשקפה האישית של כל אחד.
תודה על ההסבר.
[ליצירה]
איתך בכל מילה. מזכיר לי את הפזמון בשיר של ז'ק
ברל.
בתרגום חופשי: אני רוצה שיצחקו, אני רוצה שירקדו, אני רוצה שישתוללו כמו מטורפים כאשר ישימוני בתוך הבור.
[ליצירה]
תודה לכל המגיבים לשיר.
האדם אכן איננו ולא במקרה. חווה בודדה במאבק עם תאוותיה ועם אלוהיה.
הכוונה לא היתה שהיא משתעשעת עם הנחשים. היחסים בינה לבין הנחש טעונים . הם רוגמים אותה והיא משסה בהם.
השורה האחרונה אינה מופנית אל הנחשים אלא אל אלוהים. את גן העדן כבר הפסידה, את ילדיה היא יולדת בצער על מנת שימותו בבוא היום, לכן היא מרשה לעצמה לתת דרור לתאוותיה, שהנחש והתפוח מסמלים אותן.
תגובות