בס"ד זה החוסר שזועק בי. זה החוסר שמתרפק בי וקורא. לפעמים צריך רק להקשיב. זה רועד בתוכי. זה החוסר שזעק בלב תמים של פעוטה. כשישבתי בחדרי ועצמתי עיניים לתוכי הוא זה שרקם בי חלומות. ביד דמיון צייר בי אבק ופרפרים, רקם בי שמלות מלמלה בורוד של פנינים. כששקעתי לרכּוּת שילבתי ידיים בריק ההוא וניסיתי למלא. לרגע, לרגע זה עזר. לרגע עוד ריחפתי במלאות של עצמי, אך בהיפקח עפעפיים הוא התנדף, נותר עוד רגע בברק אישונים ונעלם. אז לא ידעתי. עולם הסתחרר סביבי, קירות רעדו בהתבּדוּת אשליה. כשעצמתי עיניים פנימיות לא ידעתי. רק הרגשתי. היה זה אותו החוסר שליטף בראש אובד של תלמידה. רכונה על מחברות וספרים הגבהתי ראש, מתחתי צוואר. ורוד של שמיים -בהיתי, ריקוד עלים ברוח. עצמתי עיניים במגע של אור וחייכתי בפנים כי החוסר חזר בי. הכי איתו. הכי בפנים. כשפקחתי עיניים זה נשבר. קול מונוטוני של מורה ניפצוֹ, חיצֵי ציפיות ננעצו בעיגולים צבעוניים. עוד ציון, עוד אישור. היו פעמים שגם אני לא הרגשתי. כן. גם כשישבתי בינותם היה זה החוסר שלקח אותי. מגינה על עצמי הלכתי לרגע, צוללת במעיין קריר של היבדלות. קולות עמומים סבְבוּ, צללים שחורים ריקדו, ושקעתי. כשהתעוררתי אליהם זה כאַב. לפעמים בוכים מזה. לא. לא חוסר של שחור הוא. לא ריקנות של עצב כפי שחשבו. ואני. חוסר של ביחד היה זה. חוסר של מלאות- עודנו. כי כשזועק בי החוסר יד של אור נבראת בתוכי. בבכיו נשלחות אצבעותיה לגרוני. עדינוּת מוזהבת פורטת בי, מרעידה מיתרי קול קפואים. קול נרגש בוקע, קריאה שבורה אליו, שימלאני. קריאה שישוב.