[ליצירה]
לא מכיר את נוער הגבעות, אבל
כתבת יפה מאוד.
בשלב מסויים רציתי להחזיר מכתב ליונתן,
ואז נזכרתי שהוא לא אמיתִּי.
הצגת שני קצוות, אני רואה אמת בשתיהן, אבל בעיקר באמצע. אם זו זעקה כנגד הזילזול בנוער הגבעות אז זה דבר אחד, אבל אם ניסית להציג מה שאמיתִּי זה כבר דבר אחר לחלוטין.
דווקא יש המון אש בישיבות כמו שבי חברון, הר המור וכו', הבעי' היא לא באש, אלא בדברים אחרים שקצר מקום התגובה, או לפחות זו שתקרא, מלפרט.
לסיכום,
כיצירה - אהבתי מאוד(את באמת רק בת 14?)
כמשנה אידאולוגית - פחות, הרבה פחות.
[ליצירה]
אני לא אוהב לרדוף אחרי רגשות,
זה נראה לי מיותר.
אתה אף פעם לא תמצא אם תחפש *שמחה*.
זו התרכזות בדבר שלית לו מרמיה שלום, והוא רק הארה עליונה מהדבר העליון, אותו יש לחפש.
זה מה שאני חושב.
[ליצירה]
גנץ היקר ;)
התכוונתי שבעולם הזה,אי אפשר להתנתק מקליפות החומר, העטיפות של החומר, שהוא שקר. שקר לא במובן הקלאסי, אלא יותר בכך שהוא מוגבל, שהוא דהוי.
שקרי ביחס שלו לאמת המוחלטת. לא אמרתי שכל דבר הוא שקר, או שהכל שקר. הכל יחסי.
כמובן שיש מציאויות בהן הכל אמת, והכל חלק אלו-ה ממעל וכו', אך לא בהן עסקתי. ויש הרבה מה להאריך.
[ליצירה]
קודם כל,
אהבתי את המילים שלך, אהבתי את איך שאמרת, בצורה פשוטה כל כך, שאין להם עיניים, רק מצח. זו המציאות, זה ככה.
ויש בזה משהו כל כך אמיתי, כל כך אותנטי. כי זה באמת ככה, ככה אנחנו מרגישים.
אבל (ואולי לזה התכוון ילד) הסיכוי היחיד שלנו לחיות טוב במדינה הזו, לחיות באמת, זה לחפש את העיניים הקטנטנות והחלשלושות שלהם, שמסתתרות מאחורי המצח החזק והברור הזה, ולנסות להסתכל לתוכן.
כן, אני יודע שזה נאיבי, אבל באמת שאין ברירה.
אחרת, זו מלחמה קשה מאוד שרק מתחילה, ומי יודע איך, מתי ואם בכלל, היא תיגמר.