בלי מאבק הוא נכנע.
ולרגע סביבי הכל השתתק.
מין שקט רועם.
טעון משמעות,
כמעט משתק.
ניצוצות של תקוה
בתחינה של בכל זאת,
ושוב בכניעה
הוא דמם.
רק דמעות נלוזות
חצופות בלי שליט,
מציפות את העין.
כלום לא הודיעו להן?
הן פשוט מתעלמות.
לא שמות עליו זין.
איך ממשיכים מכאן?
אותו אני שואלת.
וזה הוא שבגד
ונכנע בחולשה,
כפחדן שאין בו תועלת.
והוא עוד שותק,
במסתור מלקק את פצעיו.
משתנק. מתייסר.
ודופקי – עוד פועם,
חזק ועצוב בין כתליו.
תגובות