ומאז לא היו ימי ימים, ולא היו לילותי לילות, ודוידי בשכבי, ודוידי בקומי, ודוידי בכל מעשי. מעניין שגם אני מצאתי חן בעיניו, עובדה תמוהה לאור זה שנתקפתי התרגשות משתקת בפעמים הראשונות שראיתי אותו. הימים היו גשומים, ועיקר פגישותינו היו בדירה שלנו, בחברתה המגוננת והתומכת של טלי ( "אני אשאיר אתכם לבד קצת. אם תצטרכו משהו אני בחדר השני שומעת מוזיקה", ושמה גלגל"צ בפול ווליום, שנדע) או בביתו, שלא היה אלא מטבחון וחצי שהשיג במזל, עם מקום למיטה ובדוחק לארון הספרים המאולתר שלו, או יותר נכון ארגז עץ הפוך שעליו מגובבים באי סדר כמה עשרות ספרי פילוסופיה. בהתחלה היינו יושבים ושותקים. "כדי להתרגל לשקט הפנימי של שנינו" הוא הסביר לי ברוגע, כשעיניו הטובות מנצנצות אלי בביטחון. לפעמים היה שׂם "משהו להקשיב", שלמה ארצי מהשקטים, או דון מק'לין שהוא ממש אהב. I MET A GIRL WHO SANG THE BLUES AND I ASKED HER FOR SOME HAPPY NEWS SHE JUST SMILED AND TURNED AWAY... בשעות האלה, של השתיקה, למדתי להתבונן. בהתחלה מסביבי: שוטטתי בעיני על המערכת הקטנה שלו, אוספת כתוביות כסופות ולומדת אותן על-פה. התחלתי מ-SONY , שזה השם והכותרת, דרך ה-VOLUME, שעזר לי לכוון את העוצמות, והמשכתי עם , STOP... OPEN , PLAY. כך גם באהבה, בעצם. את כל המתגים והכפתורים למדתי בעיני, עד שהצלחתי להתבונן באמת. להתבונן פנימה. דוידי היה צופה בחיבה על המאמצים הנואשים שלי, ומעיר הערות מדי פעם: "תנשמי. עוד. לא ככה. עמוק, עם כוונה. תעצמי עיניים, בעדינות, לא חזק. יופי, ככה... את מרגישה? את מרגישה איך זה עולה בך?" קולו המרוגש הלחיץ אותי והייתי חייבת לפקוח. "הרגשת?" הוא חוקר אותי בהתרגשות "הצלחת לגעת בעצמך?" "מה זאת אומרת בעצמי" הייתי מתכעסת "הנה אני, פה. זאת אני, אתה יודע - סיגל כאילו?! מה עוד יכול להיות?" ואז היה שותק. קצת מהורהר, קצת מאוכזב אולי. "אבל מה זה הסיגל הזאת? מי זו? זו החצאית החדשה שלה, שקנתה אתמול בחנות במחיר ממש זול" חייכתי. הוא זכר. "או אולי זה החיוך שלה, היפה, הנפלא? או שזה משהו אחר, משהו עליון יותר, שנמצא עמוק-עמוק בעיניים..." "מה אתה מנסה למצוא דוידי? מה אתה מחפש שם כל כך חזק? אולי מרוב חיפושים תטבע בתוך עצמך ולא תצליח לצאת" וכבר עמדתי על סף דמעות "אני רוצה אותך בחוץ, דוידי, בחוץ." הוא חייך ושתק. תמיד חייך ושתק. ואז קם והדליק את המערכת. במדף החום הקטן הוא דיפדף עם היד בין הדיסקים ובסוף בחר אחד. הצצתי: שלמה ארצי, האוסף המשולש. לחץ אחת עשרה פעמים קדימה והפעיל. PLAY. התיישב על המיטה ושם את הידיים מאחורי העורף. "תעצמי עיניים" חייך אלי, ועצם את שלו. כשהעיניים שלו עצומות, מה כבר יש לי לראות? עצמתי גם. המוזיקה עלתה, ואִתה בנחישות מוזרה שלמה ארצי: "ושבוע אחרי שבוע הם ניגנו על פי לוח/ פעם אחת בעיר זרה... ובאותה שנה הבאתי לך תקליט/ גברים עושים דברים כלל לא הגיוניים..." בשורה הזאת דוידי תפס את השלט והריץ קצת אחורה: "...מדורת הצלחה/ ובאותה שנה הבאתי לך תקליט/ גברים עושים דברים כלל לא הגיוניים". ושוב. ושוב. ושוב. כבר ידעתי לדקלם את המילים בעל פה. אחרי עוד כמה פעמים, גם את הכלים: הבס, התופים, גיטרה חשמלית ואורגן, ועוד משהו קטן, כלי הקשה אפריקאי, שנותן קצב ברמקול ימין. עשר חמש-עשרה פעמים, כך: "גברים עושים דברים כלל לא הגיוניים". פקחתי את העיניים. פניו של דוידי היו מבהילות: עיניים מכווצות בריכוז, מצח מקומט, ופה שהוגה את המילים בלי קול: "גברים עושים דברים כלל לא הגיוניים". "דוידי מה יש לך? דוידי תקשיב לי שנייה. דוידי. דוידי!" כיביתי את המערכת בהינף יד. דוידי שב אלי כמו מתוך חלום. "מה? מה אמרת?" "מה קורה לך? שאלתי אותך משהו! מה כל החיטוט הזה בתוך עצמך? למה הוא טוב?" "את לא מבינה?" "לא! ואם תשמיע לי עכשיו את 'מה את מבינה' אני נשבעת לך שאני הולכת. חוץ מזה שבבצוע של רעש זה יותר יפה." הבלעתי חיוך מהול בדמעות. אני לא יכולה לכעוס עליו יותר משתי שניות. דוידי נאנח ושקע אחורה, יותר עמוק לתוך המיטה. "אני מחפש גשר אל העצמי שלי. מישהו שיוביל אותי אליו. אולי את? תצליחי?" לא ידעתי לענות לו, ולא ידעתי את התשובה לשיר עד היום האחרון. אבל באותו הזמן היה נדמה לי שדוידי כולו שלי. שמחתי על זה, ולא היתה שמחה ותמימה כמוני. נישקתי את טלי בכל הזדמנות, והחברות מהקורס כבר ידעו ללחוש ש"או-טו-טו זה מגיע". או-טו-טו זה הצעת הנישואין שלי, כמובן. לא ידעתי כלום.