זה שוב אני,נושא אליך עיניי וכפיי.

בוכה בכי תמרורים וזועק בקול.

מבקש מחילה על פשעיי שיצרתי,רוצה להיאבד אי שם בחשיכה המוחלטת

המחכה בפינת הרחוב הצר שסמוך לליבי.

רוצה להיעלם כך,בלי סיבה,שלא ידעו שהלכתי לבקר שם למעלה.

מצפה למכתב האחרון שאכתוב לפני שאצא למסע האבדון.

ועוד דמעה מכתימה את הדף,והדיו מיטשטש והופך לא ברור,המילים נמחקות

כמו ליבי העזוב.

כבר שלושה דפים ולא נגמרות הסיבות,המילים,הפרידה האחרונה.

והמחשבות,הן רצות ורצות לא נותנות לי מנוח,

לא רוצות להפסיק לעלות למוחי.

והידיים רועדות ללא הרף,מנסות להמשיך לכתוב עוד אות אחרונה.

והעיניים רעועות,לא רואות בבירור,את כתביו של ליבי על דפי הנייר.

ופי מגמגם,מהביל על החלון הקר שמוצב מימיני,

שממנו אצא אל האינסוף האפור,מוציא מילת פרידה לאין אוזן שומעת,

מדבר לעצמי מאבד את הדעת.

נשימתי נעתקת,מתאמצת לגמוע את המוות כשהוא בא,

אך אינה מצליח לדבור בשפתו.

וחלקיו של ליבי,המפורקים כה וכה,גם הם מבכים את סופי השחור.

הכיסא נגרר אחורה,הסכין בידי,מונחת על עורק ידי השמאלית.

הדֶמע שוטף,הנשימה מתרגשת,מעביר את המוות על זרועי החוטאת.

הצרחה מבקעת את דלת חדרי,מהדהדת בקול בראשי הקטן.

פרצה היא את כל שערי השמים ואבא שמע,אך את פניו הוא אטם.

הדם מטפטף,נוזל על הארץ,נכתם השטיח הכחול בחדרי.

ושוב,הסחרחורת פוקדת את ראשי,ומבטי מזוגזג בין הדף אל הזרוע.

והכאב מפלח,דוקר בגופי,מוציא זעקות מנפשי היתומה.

צעקות של אימה,של פחד המוות,קריאות הבריחה של הלב הפצוע.

מתאשת על חיי,ונשימתי מסתדרת,יָשוּב על כיסאי הירוק,המחורר.

מעלעל בדפי המכתב המוכתמים,קורא את מילות הפדירה הנוגות.

הן מתחילות באימי,באבי הנינוח,באחי שנמצא בדרום לבנון,

והבְכי שוב חוזר כשמגיעות הן לאחת,אהובתי המשכרת את חושיי הכהים.

מלאך בין אנוש היא,הילתה כה נוגה,ככלה בחופתה,

כמו קרן שמש המפלחת את ערפל החיים.

מבטה דוקר בסיכות של כאב,ודמעתה כאדווה על מיימיו של אגם החיים.

כבועה בתוך הקצף של חיי הגועשים,בבואה המשקפת את הטוב האלו-קי.

כציפור שיר המשתחחרת לחופש,לחירות האינסופית בארצות הנדודים.

ובחלון שמימני מתדפק לו פרפר,מניע כנפיו בכבדות קץ ימים.

משתהה כמעה ורגע עד פותחי את החלון,והקטן נכנס אל חום החדר השחור.

הוא זוהר באור זורח,שמזכיר את האחת,

מתיישב לו על זרועי ומשכיח הכאב.

לוחש בי מילות של תקווה אבודה,מחזיר לי סיבה לחיי הנדודים.

נח על הדף שכתבתי בעצב,

וגסס עד הקץ,למנוחת עולמים...