כשקשה בעיניים ואני לא יכול,

אליך נושא מבט מאוכזב.

כשכבד הרעב בליבי הגדול,

מייחל שתתני בי מבט מאוהב.

מבט שיאמר לי הכל בלי מילים,

חיוך שאותו אפרש נכונה.

דמעה שאותה אז אמחה מלחייך,

וחיבוק מול שקיעה רחוקה מדומה.

כשאמעד על השביל את תתני את ידך,

ואני אאחוז בה בקור בלילות.

כשאבכה את מיתת האהבה הנצחית,

את תבואי ותראי שלא תמו הקריאות.

קולות האהבה שפורחים מליבך,

חום האיתנה שנוטף מזרועותיך.

ושוב המבט,המיישיר קו אלי,

שמצית בי האש הנכונה,החמה.

כשארצה בך לגעת,תאמרי לי אסור,

הירח אמר כך כששלחתי ידי.

והשמש גם היא,שלחה בי קרניה,

בכדי שלא אבוא בקרבת הצללים.

ובכל זאת אנסה,כי שורפים רגשותיי,

העזים מכל רוח נושבת בתום.

לא פוחד מכוויה,רק פוחד מן הדמע,

שיכבול את עינייך,החושקות בגלותי...