אבא שׂח ויהי הבוקר,

אלוק-ה דיבר ותיפול עלטה.

הדם מן המים ניגר בזרמים,

החכמה והדעת באדם ננטעה.

הכְזָב בשֶקֵף מדמה לי פניי,

ואבא שוב שׂח וניתְצה בבואה.

עלים נידפים ברוח נושבת,

כחיי החופשׂים את לב האתמול.

נוטשים את הדרך שסלל לי המלך,

בכח ידיי מפלס את השכול.

אי-זה הוא האיש הנוטר בי טינה,

ומי היא העלמה הרואה בי הכל.

אני ממולה כעלה מתעופף,

קוראת בי כספר עטור אפילה.

מֹשך את חיי בנסך שיכר,

טובל באגם שכולו קור ועצב.

נתבע בבשרי הכתם,הכתר,

ויין הימים עוד נותר בכוסי.

זרח הירח ויהי האור,

כבה השַמָש,עוד נותרו הצבעים.

של צבא כוכבים משגיחים מלמעלה,

שאוחזים בְרַכָּה,בעינוג מעודן.

אבא שׂח ונכנסה הלבנה,

למאור הלילות נבראה היא בתום.

אמר לחָמה התחבאי מן הסהר,

כי תכוי מן הקור הניקז מגופה.

הטוב והאושר ניכר בחשיכה,

ואבא שוב שׂח ותמו חיי.