שעת הערב הגיעה זה מכבר, ואודליה החלה להרגיש פרפרים בבטן. היא הביטה במכשיר הסלולארי שלה, וחשבה לעצמה: "נו... תתקשר כבר." ואז חייכה חיוך רחב, והרהרה: "כמה מטופשת אני. הוא יתקשר מתי שיהיה לו נוח. אין ממה להילחץ."
אודליה ידעה שהיא צריכה להסיח את דעתה לעניין אחר, והיא החליטה לקרוא ספר. הניסיון לא צלח, העיניים זזו, השורות חלפו להן, אולם היא לא שמה לב לסיפור. כל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו, זו השאלה מתי אביאל יתקשר אליה...
"אולי אתקשר למירב. זה יסיח את דעתי!" – הרהרה אודליה, ומייד השיבה לעצמה – "הוא אמור להתקשר אלי לפלאפון..."
"נבשל משהו! זה יעזור! יש משהו שאני רוצה לאכול? לא ממש... רגע! אם הוא מתקשר הערב, זאת אומרת שאנחנו יוצאים מחר בערב, אז מחר אני חייבת לאכול ארוחת צהריים גדולה. מה אני אוכל?" – אודליה הצליחה במשימתה. היא שקעה במחשבות על סידור היום למחרת, בפינוי זמן לקניית מצרכים ובישול ארוחת צהריים, ובאיזו שעה כדאי לאכול, ושכחה לגמרי משיחת הטלפון המממשת לבוא...
לפתע צלצל המכשיר, ואודליה ענתה מיידית:
- "שלום."
- "וברכה. אודליה?" – שאל בביישנות גבר.
- "כן."
- "שלום. מדבר אביאל סירקיס."
- "שלום אביאל" – אמרה אודליה בהתלהבות.
- "זה זמן נוח?"
- "כן, בטח."
- "איך עבר עלייך היום?"
- "ברוך ד´, היה לי יום נפלא, הספקתי המון."
- "אני שמח לשמוע. זה טוב שאת נהנית מעבודתך."
- "בטח. הסיפוק מלראות את הילדות שמחות ללמוד – הוא דבר מדהים." – השיבה אודליה.
- "את כנראה מורה מוכשרת."
- אודליה חייכה למשמע המחמאה, והשיבה: "יש אימרה: ´אין הנחתום מעיד על עיסתו´, נכון?"
- "אכן כן. אימרה של חז"ל."
- "אז אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני מוכשרת..." – ענתה אודליה, והרגישה סיפוק רב מתשובתה.
- "ולמה בחרת במקצוע שדורש ממך כל כך הרבה? בגלל הסיפוק?"
- "מאז ומתמיד לחנך את ילדי ישראל זו היתה שאיפה שלי, ובחינוך מיוחד אתה מסייע כל כך הרבה לתלמידים. רק לגרום להם להרגיש אהובים – זו משימה קשה."
- "כן."
- ללמד אותם... זה הרבה יותר. וכשיש הצלחה, אתה לא יכול לתאר לעצמך את הסיפוק. אבל באמת שזה דבר שמוטבע בי מאז ומתמיד – הרצון לחנך את ילדי ישראל. ללמד אותם מה זה תורה ומצוות, מה זה השגחה פרטית, מה זה ארץ ישראל."
- "את צודקת." – השיב אביאל.
לאחר מספר דקות של המשך הדיבור הרציף של אודליה, כאשר מידי פעם בפעם קוטע אותה אביאל, בהנהונים ואמירות מעורפלות למיניהם, שמה אודליה לב לכך שדיבורה מתארך והיא לא שאלה את אביאל שום דבר...
- "תגיד משהו, שמעתי שיש לך כינוי מיוחד בישיבה, על שום מה זה?"
- "את ודאי מתכוונת ל´רצוא ושוב´."
- "מטבע הדברים."
- "כשאני חוזר על הלימוד" – אמר אביאל, בהטעימו את המילה במלעיל – "אני מהלך הלוך ושוב במהירות, וזה מזכיר לבחורים בישיבה את הפסוק: ´והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק´, וכך נולד הכינוי."
- "ואתה אוהב אותו?"
- "אם מישהו רוצה לקרוא לי כך: ´רצונו של אדם זהו כבודו´."
- "אתה לא ענית על השאלה..." – הקשתה אודליה.
- "אני חושב שזה כינוי מטופש. כי זה לא אשמתי שאני מהלך ככה – יותר קל לי לזכור כשאני משנן בדרך הזאת."
- "אז אתה לא אוהב את הכינוי, ובנוסף – אתה חש שזו ´ירידה´ עליך בגלל השיטה הייחודית שלך לעשות חזרות." – המשיכה אודליה להקשות.
- "לא ´ירידה´ – חלילה, אבל זה לא נוח... הם לא מתכוונים לזה בתור ´ירידה´ – הם אומרים את זה למעליותא!"
- "אבל..." – לא הרפתה אודליה.
- "בואי נגדיר זאת כך – חוש הביקורת הפנימי שלי, לא אוהב את היחודית כל כך."
- "אתה מרגיש שיש לך בעיה כללית של ביקורת עצמית גבוהה מידי?" – שאלה אודליה.
- "כן" – ענה אביאל בקול מבויש.
- "ההכרה בבעיה היא השלב הראשון בדרך לפתרונה!" – הצהירה אודליה.
- "ובנימה אופטימית זו" – אמר אביאל – "את מעוניינת להפגש?"
אודליה נהנתה מהדרך בה אביאל השחיל את שאלתו לגבי המפגש לשיחה, וענתה בחיוב. הם סדרו ביניהם את מקום ושעת המפגש, שהיה מיועד למחרת, ואודליה שמחה בלבה.
כעת נצבה אודליה בפני משימה לא פשוטה – תכנון לבושה לפגישה. "טוב, אני צריכה חולצה עם שרוולים עד כף היד, משהו שיבלוט ביופיו, שאני לא אצטרך עגילים. חצאית שחורה ארוכה. כמובן לא לשים בושם. את השיער לקלוע בצמה. איפור קל – ואני מסודרת." לאחר כמחצית השעה, אודליה סיימה לבחור את ביגודה, ורשמה לעצמה על דף נייר, את ההוראות הנצרכות לה למחר: "שיער קלוע בצמה. איפור קל בלבד! בלי בושם!" חוסר לבישת העגילים נשמט מזכרונה.
אודליה חייכה בסיפוק על התכנון המוקדם של הדברים והרהרה: "מעניין אם גם אביאל מתכנן כבר עכשיו את הפגישה שלנו מחר?"
תגובות