נגמרו המילים, נושם בפרידה,

פורש את כנפיי, ועף לי למעלה.

אל פיסת אדמה רחוקה מכולם,

חלקה שקטה, מנודה מהעולם.

חפץ בדממה, קשור לאדמה,

אקפוץ מצוקים אל אמי האדומה.

בחיבוק ילדותי אשתטח על בטנה,

אבכה כתמים, כתינוקת קטנה.

אשפוך צרותיי, מחשבותיי הרבות,

אנסה לשאוב ממנה טיפת כוחות.

להמשיך במסע הארוך שמתחיל,

שנראה שנגמר בסופו של השביל,

רציתי לחפור בורות עמוקים,

ולשקוע במימיי האגם הצלולים,

לקבור את עצמי בקברי המתים,

לטבוח עצמי ביערות רחוקים,

לתלות את גופי מלמטה למעלה,

לחנוק את ליבי, לא לתת אהבה,

לשרוט בנפשי, בגופי הרפה,

ללגום מן הסם, שיקחני בשקט,

לאכול מתפוח מורעל משנאה,

לסייף את נפשי, שלאהבה נכנעה,

לסקול בפצעים ישנים, כואבים,

לרגום בפגיעות, במכאובי אחרים.

לשקוע תחת אכזבות כה רבות,

לפול מרוב זעקות המוות הקרובות,

לטבוע מטיפות הדמע הקרות,

לגווע מהעצב ששולט בקריאות.

עיניי נסחפו והמשיכו בדרך,

ואני,נשארתי מאחור,בכיכר,

לא יודע לאן, לא יודע הדרך,

רק יודע שמוות פה הוא העיקר,

שייטול את חיי מגופי הנטוש,

כי ממנה סבלתי, לא רוצה להמשיך,

בדרך המוות שעורבת כל פסע,

בלעדייך כל צעד חובר לאור מחשיך.

שנשאב מליבה, ואלי הוא קורן,

אהבה בחיי, לא נותרה, רק ברחה...