היינו בביה"ס היסודי, גייסנו חניכים. חשבתי עליה. היא הציצה אלי מחיוכים חוֹבְקֵי תום של ילדים ומגומות שופעות חן של יְלַדוֹת. לא רציתי לבכות בממלכת הילדוּת הזו. נתיני הממלכה עוד לא טעמו טעם בגרות, מעולם לא התנסו בתבלין חריף זה. זרזיפי המתיקות שזוחלים אל פיהם מנחמים אותם. אלה שלנו שוקעים בפצעים ומכאיבים. כה רציתי להתנחם, ללגום ממֶתֶק הטוהר שהאנשים הקטנים אוצרים בעיניהם, אך אף אחד לא בכה. להפך, כולם צחקו ושיחקו. צחקתי אִתם, מנסה לעקוב אחרי התנועות בשריריהם הגמישים. מזמן כבר לא צחקתי...
ומוות? מה ידוע להם על מוות? אנשים שרואים אותי מזהים מיד את המוות השוכן בקרבי. ילדים לא מכירים גוון כזה של שחור – הם צובעים בעיקר בצהוב, בכחול ובאדום.
גם רננה הייתה צובעת בעזוּת שְלֵווה שכזו. הייתה צובעת באותיות הגדולות שלה, במלים צועקות שקט, במחברות. אולי משום כך בחרה להמתח בתווי הפנים הרכים של הילדים.
ההפסקה נגמרה עם צלצול הפעמון חסר הענבל. התלמידים הצעירים שבו לכיתותיהם במהירות. רוּבַּם יצְבְּעוּ בעתיד במכחולים של שחור מריר, כמוני. רננה תמשיך לקשט פרצופים קטנטנים בצבעי הקשת.
----------------------------------------------------------
לזכר רננה רחל אלישע ז"ל. יוצרת צעירה שנקטפה.
תגובות