- "בשם מרי הקדושה! ראי מטילדה!"

- "מה עכשיו ויליאם?"

- "בואי הנה! הסתכלי על הדבר הזה!"

- "מה זה"?

- "זה תנוך אוזן!"

- "ישו! זה באמת תנוך אוזן! מה לדעתך הוא עושה כאן?"

- "טוב, הייתי אומר שהוא בא לאכול איתנו סלט ונקניקיות... מה

    לעזעזאל נראה לך?! זהו תנוך אוזן בשם אלוהים!"

- "אך, מאיפה הוא בדיוק הגיע..?"

- "מאיפה הגיע לך הרעיון המופרך שלפיו אני אמור לדעת?..."

- "טוב, אתה גילית מאיפה הגיע הבוהן שמצאנו במיטה בשבוע

    שעבר..."

- "אוי, באמת, זה היה סתם מזל..."

- "אנחנו יכולים בבקשה לחזור לעניין תנוך האוזן הארור?!"

- "את תמיד חייבת להתעסק בכל הפרטים הקטנים האלה...?"

- "טוב, סליחה שאני סקרנית בנוגע לכך שיש תנוך אוזן באמצע

    המיטה שלנו..."

- "הממ.... זה באמת קצת מעורר תהייה, אבל בואי פשוט נשליך

    את תנוך האוזן לפח ונלך לישון.."

- "אני לא אישן במיטה הזאת עד שאגלה מאיפה תנוך האוזן הזה

    הגיע..."

[באותו רגע נכנס גבר זר לתוך חדר השינה שלהם, לאחר ששהה בבית השימוש שלהם עד כה, לקח את תנוך אוזנו ואמר שהיה בטוח בכך שזו הייתה מיטתו שלו...]

- "טוב, אני מניח שעכשיו אנחנו יודעים מאיפה הגיע תנוך האוזן

    הזה."

- "אני מניחה שכן."

- "אז עכשיו את מוכנה ללכת לישון כבר?.."

- "כן, למה לא?.."

- "בסדר."

[ויליאם ומטילדה הלכו לישון שלווים ומחוייכים, בציפייה למאורעות המרגשים שיבואו אליהם ביום שלמחרת]

 

סוף.