דינג-דונג, צלצל הפעמון שבאוטובוס. כלואי החליטה שהגיע הזמן לרדת ממנו, עקב כך שהגיע לתחנה שלה.

מכנסי בד דקות היו לרגליה, וחולצת מיקי מאוס עליזה התנוססה על פלג גופה העליון. כתוצאה מכך שהיה חודש ינואר סגרירי מאוד וכל מה שהיה לגופה היו אותם מכנסי בד וחולצת מיקי, הגיעה כלואי למסקנה שהיה לה קר.

בעת שחיכתה לעוד אוטובוס ארור, עברו צמרמורות לאורך גופה בכל פעם שמשב רוח קריר חלף על פניה.

בתחנת האוטובוס שבה חיכתה כלואי, ישבה לה לתומה אישה מבוגרת עם מראה של בדידות יושב בנוחות על פרצופה. כאשר הבחינה האשה (שאת שמה כלואי מעולם לא למדה) באותן רעידות חלושות שתקפו את כלואי בכל כמה שניות, היא החליטה לציין אותן בצורה השנונה הבאה;

- "את רועדת."

אותן מילים שנאמרו בקול חביב ובחיוך סבתאי גרמו לתחילתה של שיחה שתפורט להלן;

כלואי: " כן, קצת"

אשה זקנה בעלת חיוך סבתאי: "את רוצה אולי מעיל?"

- "לא, אני אהיה בסדר", ענתה כלואי בקול מעט מובך.

- "נו, באמת. אני אביא לך בלייזר שהיה שייך לבתי לפני עשר שנים"

כלואי, שנדחקה לפינה מלאת נימוס אמרה "בסדר" בקול הכי נחמד (ולא מפוחד בכלל) שיכלה להוציא מפיה.

- "יופי. (שוב, בחיוך סבתאי) אביא לך אותו מחר בבוקר, את תהיי כאן?"

- "כן, אני נמצאת כאן בכל בוקר."

- "אז אני אזכור להביא לך אותו. את עולה על קו 21?"

כלואי, שלרגע הפנתה את ראשה בכדי לעשות פרצוף של חוסר אונים, הסתובבה מיד, ושוב, בקול חביב ולא מפוחד כלל, ענתה לאישה - "לא, אני מחכה ל18...... ו..אני אשמח. (קולה רעד מיאוש בעת שאמרה זאת...)

לפתע, הגיח קו 21 מעבר לפינת הרחוב, והאישה בעלת החיוך הסבתאי נפרדה לשלום מכלואי ועלתה עליו. לאחר עוד מספר דקות הגיע גם קו 18שעליו עלתה כלואי לכיוון בית ספרה, במחשבה שזה היה יום מוזר וטוב שאותה שיחה הגיעה לסופה יחד עם קו 21.

ביום שלאחר מכן, כאשר הגיעה כלואי שוב לאותה תחנת אוטובוס, היא הופתעה לראות את האשה בעלת החיוך הסבתאי, ובמחשבה שהשיחה אתמול הייתה רק התלוצצות קלה מצדה של האשה, כלואי הסתכנה ב - "שלום" חביב. (זה היה סיכון שלא היה רעיון טוב לקחת.)

מיד לאחר שנמשכה תשומת לבה של האשה בעקבות אותה מילת ברכה, היא אמרה לכלואי שהביאה את המעיל.

כלואי, שנבהלה מהעובדה שהשיחה ביום הקודם התרחשה במלוא הרצינות, אמרה - "אה... (מבטים חדים לצדדים וחיוך מאולץ) יופי" במין קול עליז נואש שכזה. האשה, שעדיין ענדה את החיוך הסבתאי, מיד הוציאה את הבלייזר מתיקה, וברגע שעשתה זאת, הבינה כלואי למה הוא היה שייך לבתה רק עד ללפני עשר שנים. (הוא היה אפור, מוזר, היו לו כריות לכתפיים, והוא היה מאוד מאוד מגרד.)

שאר האנשים שעמדו בתחנה הסתכלו על אותו בלייזר מתמיהה במבטי, טוב, תמיהה.

לאחר שניות מספר, הגיע קו 18 שעליו קפצה כלואי במהרה אחרי שאמרה תודה מאולצת לאשה (שנראתה מרוצה מעצמה), החביאה את הבלייזר עמוק בתוך תיקה ונסעה לבית הספר, בו סיפרה את כל זה לחברותיה ברגע הראשון שיכלה.

האשה לא נראתה שוב מעולם......

הערות המחברת:

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, והבלייזר עדיין יושב אצלי בארון.

נ.ב.

"חיוך סבתאי", הינו אותו חיוך שיש לסבתות כשהן רוצות להשיג ממך משהו. אני מניחה שאותה אישה רצתה להשיג תחושה שעזרה במשהו, ות'אמת, היא באמת עזרה - עכשיו אני יודעת תמיד לקחת את מילותיהם של אנשים זקנים ברצינות, ולהתכונן מראש כשצריך.