היא הייתה אצלי אתמול, כל היום, בבית. בבית.  בבית שלי, הבית שאני נמצאת בו, הבית שהוא רק שלי, תמיד שלי. היא הייתה בו, והיא לא הלכה. היא גנבה לי את הכל - את המקום, את הרוח, את הלבד שלי. כי תמיד כשאני בבית, אני לבד. אבל הפעם, היא הייתה שם, כל הזמן, ולא הלכה, ולא יצאה. רציתי שהיא פשוט תסתלק משם! שתניח לי לנפשי! שתראה מעבר לפנים שלי, ותראה שאני רוצה שתלך. הרי איך היא מעיזה פשוט למקם את עצמה במרכז, ולהעיף אותי לשוליים?! חרפה שכזאת! מהי החוצפה שהרשתה לה להתפרץ ולשבש, ולהרוס את שגרת החיים שהורגלתי אליה?...

ואז... ואז גם הוא הגיע. הזעם בתוכי בעבע כמו מים רותחים, רציתי לצעוק - "תלכו! תלכו! למה אתם פה?! זה הבית שלי! שלי!", אבל שתקתי. שתקתי כי הרי זה לא הבית שלי, אלא שלהם.