טיפות הגשם סוללות נתיבים על חלון האוטובוס בדרך לבאר שבע. ראשונות קובעות את המסלול, ואחריהן כבר לא צריך לחשוב יותר מידי. ריח של קרם לשיער מתערבב עם ריח הגשם ועושה לי טוב. אני מחפשת בבהילות אחר העט והדפים, שלא יברחו לי המילים. איש אחד שאני מכירה יושב שלושה מושבים לפני ולי זה לא אכפת. אפילו שלום לא אמרתי. הנסיעה הזו נועדה לעשות סדר בראש, ובמקום מיקה קרני מנעימה לי את הזמן. מנסה ללמוד את המילים של נתן יונתן "כל קיץ" דוקא עכשיו כשסוף סוף יש לנו קצת חורף. "ומה את חושבת פרחונית שלי, שתמיד אביב?" מתקרבים לבאר שבע. השמש מופיעה גורמת לי לפהק. האוזניים נפתחות. ואני חשבתי שיש בעיה בווקמן של אליש. נעצרת לאכול משהו עד האוטובוס למצפה. מצחיק שאת מבקרת את חברותייך במרחק, ואת אלה שגרות קרוב כמעט ואינך פוגשת. מי שחושב שזו השקעה אינו יודע שבכלל איני רוצה להיות. רק לנסוע. מאז הנסיעה ההיא לחרמון, ואולי כבר לפניה, ידעתי שזו הדרך הטובה ביותר להיות. בנסיעה תמידית מתמשכת בלתי פוסקת. באר שבע נדמית לי תמיד כתחנת מעבר. כל כך הרבה אנשים עוברים בתחנה המרכזית שלה, וברור שאינם דוקא מתושבי המקום. אולי זה סתם. בגלל שמעטות הפעמים שבאתי אליה שלא על מנת להמשיך ממנה והלאה. בדרך למצפה יושב לידי איש שאם הוא היה ציור ודאי הייתי אוהבת אותו. ככה, כמו שהוא, הוא קצת מפחיד אותי. טוב, לא ממש מפחיד, אבל בהחלט גורם לאי-נוחות. ככל שמדרימים מתמעטים המעילים והסוודרים. ואני, בלבוש ירושלים-של-חורף, מתקלפת קצת מהשכבות, להתאים עצמי לנוף. תולה את המעיל כמו גברת נכבדה על הקולב המיועד לכך בכדי שלא יתקמט. אף אחד לא עושה כמוני. או שאין להם מעילים, או שהם אינם גברות נכבדות. האפשרות השניה נראית סבירה יותר. מורה אחד בתיכון לקח אותנו פעם למדבר, והראה לנו כמה חיים יש בחום המנוקד הזה. מאז בכל פעם שאני כאן אני נזכרת בו, ומנסה למצוא חיים. איזו תנועה פנימית נעלמת, כמו הכיוונים באלכסנדר. ומתוך כך מפליגה במחשבות על אמא, ועל עוד, ומזילה דמעה או שתיים. וחושבת: הרבה דברים הוספתי לבלגאן. והסדר מה יהא עליו? אולי בדרך חזרה.