אלול תשס"ד "ואילו העפר בקול גדול קורא שיש לאן לשוב ויש ממה להברא" (אלתרמן) איני יודעת מתי נשתנו פני הדברים, אך רק היום ידעתי להבחין כי הנה נהפכה ירושלים שלי. כבר איננה בית, אף לא עיר מקלט. לאחר שעזבתיה עוד פעמה בי תקופה ארוכה, די היה בעליה לאוטובוס הומה אדם כדי להשיב את נפשי. הייתי מתהלכת ברחובותיה, בינות לבתים מוכרים, לדמויות מוכרות, ושואבת כח לחזור אל הבית ההוא על ההר בו רק התמונות על הקיר, והאיש המחכה לבואי, רק הם נתנו מנוחה. לפתע נעשתה ירושלים שלי עירונית. בלתי נסבלת היא הישיבה על ספסל התחנה בציפיה לאוטובוס שיגיע. בכל מאודי מחפשת את הרוח, את ההרים, את הבית ההוא שנעשה מבלי משים- שלי. מאז שהלכתְ אני באה אליה בכל יום חמישי. לא מחפשת אותך בין החדרים, או מביטה אל הקבר שלך שניצב אל מול הבית בו גדלתי. כאילו את לא חסרה, כאילו אפשר בלעדייך. ואני חושבת- אולי הלכתן לי יחד, ירושלים ואת. כי איך אפשר להרגיש בה בבית, אם את לא? ואיך אפשר לשמוח איתה, ולחיות ולכאוב כשאת כבר לא? וכמו משום שידעתי לראות- שוב ברגע מתהפך הכל, ואני יודעת שהבית הזה, שאנו בונים, יסודות רבים יש לו בירושלים. מפוזרים על פני העיר הזאת שגידלה אותי איתך, מצטרפים אל היסודות העמוקים, החזקים, אותם הביא האיש שלי, ולאלה שבנינו שם, על ההר. ושוב אני חוזרת אל הבית שהיה שלך, לאיש שהשארת שם לבדו, שגם לו חלק בבנין היסודות, ואני יודעת - יש לאן לשוב. ויש בי נחמה.