כל סיפור טוב, נפרש על פני בעיה שתבוא לידי פיתרון. כמו בחיים, יש תמיד עליות ומורדות, ככה אומרים. וכל פעם שמשהו אחד עובר, מגיע משהו אחר. ככה זה נראה לנו.

אבל בשלב מסוים, כשהוא הלך,

כבר לא היה כלום.

רק ריק שחור. הדלתות היו נעולות. התריסים הוגפו. האור לא נדלק. בלי חיים. בלי מחשבות.

האנשים אומנם ניסו לדפוק בדלת ולעורר את הישנים. ובחוץ, בלילות עדיין הדהדו קולות צעירים. הכל בחוץ התנהל ככה, איך דברים שמתנהלים. יום אחד היו צעקות וביום השני רק קולות שקטים של דיבור. אולי אהבה.

אבל בפנים כלום לא נשמע. כלום לא נראה.וגם לא התקיים.

אפילו לא מחשבה.

תקופה ארוכה.

ככה, בלי שום משהו לבוא ושום דבר ללכת.

תקראו לזה בעיה בפני עצמה. כנראה שזו תהיה הוכחה לקיום של תפיסה.

לא היה חורף. ולא קיץ.

וגם הסתיו והאביב נעלמו.

לא נתפס. איך אפשר לשבת שם כל כך הרבה זמן בלי אור ובלי מים.

כל פרח צריך קצת אור קצת מים וחום. וכשהוא הלך,

תקתוקי השעון נדמו. ולא היה מי שיישאר שם בשבילה, אותה.

כל סיפור טוב, צריך להציג עלילה. לכלול הרבה. לא רק תיאורים. גם תוכן, גם משהו להרגיש.

אפשר לקוות שמילה אחת ומשפטים קצרים יעבירו מעט רגש. וחור שחור,הוא אינו עלילה..

אני זוכרת צעקה.

צעקה ארוכה. קול שלא נתפס, קול רם שהופך לשקט. פחד?

או אולי הנפילה לתהום.

איך העיניים נעצמות, ונשאר רק זיכרון עמום של מה שהיה. איך הכל נעלם בצליל אחד.

לא לבכות, לא להביט. בלי יכולת לדעת.

הוא הלך.

ונראה כי לא ויתר.

לקחת אותה איתו.

אני זוכרת.

כשהוא אמר לה "תבכי". והיא שכחה.

אבל דברים הם לא ככה.

אי אפשר לתאר אובדן, כשדבר לא היה. ומה שהיה..

לא היה.

כרית רטובה מהלילה. יבשה והצטיירה דרך שבילים ארוכים של צבע שחור.

והריח של..

היה דם.

היא הייתה שם, במקלחת.

סגרה את הדלת. נעלה פעמיים.

בידה היה סכין שבור. היא לא הבינה בדיוק מה הולך, אבל הרגישה את הצריבה בעור.

היה לה עור בהיר. הכל היה משתקף בו. עור דק. היא הביטה בו, הביטה בסכין הבהירה.

והעבירה פעם ופעם על העור. בצורת הדמעות. ולא ויתרה לכאב, כמו הכאב בפנים שבוכים בלילות. צריך כאב כדי לבכות כדי להשתחרר. פעם, ופעם . אחר כך, במשיכה אחרונה שביל דם זלג בין אצבעותיה. התחיל לכאוב. אבל אי אפשר. רק עוד פעם אחת. והיא נושכת את שפתיה כדי שלא ישמע איך הכל משחיר.

מחזיקה את ידה האחת היא מנסה להעביר את הסכין על פרקי היד השניה. הכאב גורם לאיבדון התחושה. משיכה אחת חזקה וזה הספיק שתי ידיה נמלאו בשבילים אדומים, כמו המים הם המשיכו במורד הכיור. היא הביטה בהם, כמו בציור, לא מסוגלת לחשוב. לא מסוגלת לבכות. ואז ההבנה מתפשטת בכאב המתפשט בכל הגוף. היא ניסתה לצעוק את השם. ניסתה לצעוק. אבל השפתיים מיאנו לזוז. והגרון סרב להשמיע קול.

היא הייתה שם, במקלחת. על הרצפה הכהה, עץ. שהתמלאה בנקודות אדומות. מתמשכות. מושכת את ידה אל הדלת. ולא יכולה לסובב. ואז היא רואה אותו הולך, וצועקת. את שארית כוחותיה. פעם ופעם. צרחות רמות כל כך. וזעקות. קולות מתגברים. והדמעות, נשפכו כמו גשם. הוא הבין. הוא הבין. ומישהו בחוץ מנסה לסובב את הדלת במפתח.

היא לא זוכרת.

אבל הוא נכנס.

פניו מחווירות.

היה דם.

אבל הוא ראה את עיניה, מבריקות.

והיא בלי צבע. חולצה לבנה.

מכוסה בשבילי הדם. הסכין על הרצפה. ושלוליות של דם. נוזל אדום, דליל.

משיכות ארוכות של צבע. והרצפה.. אבל קולה. קולה.. הוא הידהד באוזניו. מאבד תחושה בידיו, הוא מביט בעיניה המתחננות.

ועיניו לא כועסות, לא מפחדות, לא קולטות. עיניו כה חיות, כה כואבות. וכאבו חותך בה.

היא מטה את ראשה.

קר לה. היא מתחילה לרעוד.

היא מנסה לקום ולא יכולה.

הוא מחזיק את ידיה.

הוא קושר שני סרטים על פרקי ידיה.

הוא מרים אותה. היא עומדת לרגע על רגליה, מביטה בו, ואז נופלת לתוך כתפיו. לתוך ידיו. לתוך חור שחור לא נגמר.

בבוקר לא נשאר סימן.

איך הוא הלך לידה כל הלילה.

איך הוא ליטף את פניה.

איך ניקה את הדם.

בבוקר לא נשאר סימן.

ועיניו..

ככה דברים אמורים להיות.

כמו שטיילו ברחובות פאריז. בכל מקום אחר מלבד צרפת.

ובבוקר..

כשקולה לוחש סליחה..

כשהיא לא מסוגלת יותר לדבר

והוא מחזיק אותה. כל כך קרוב כל כך מפחד לאבד.

אבל היא נשמה. לאט. והוא עקב אחרי נשימתה. וקירב את ידיו אל פיה, להרגיש שהוא קיים. ואת ידו שם על לוח ליבה לדעת שלא יאבד. שער הרחמים. שער הרחמים.

היא קראה לו ככה.

אבל זה נגמר. כמו שדברים נגמרים מעצמם.

היא לא הייתה בטוחה, שראתה אותו מאושר.

אבל הייתה בו אש.

איך זה שמכל העולם..

והמילים היו נעלמות. בתוך השקט.

זה היה טוב. ולא אמיתי.

טוב מידי.

הוא צעק פעם אחת.

אבל היא זו שבכתה את כאבו, מחוסר הידיעה.

והוא ראה אותה, שם, בכל מקום.

והוא נשא את כאבה את כולה כמו שאיש לא יכל מעולם.

וכשהוא הלך היה רק שקט.

רק חוסר הקיום. איך הוא לימד אותה לנשום. ולדבר.

להדליק את האור ולכבות. ואיך לאטום את התריסים ולנעול את הדלת.

כל פעולה מוטורית ..

אבל היא חיה אחרת. בתוכו.

בתוך המוות.

הכאב בידיו היה גורם לו לאבד תחושה. כאב צורם.

כמו שקרה לה כשהיא חשבה עליהן. והוא חשב עליהן.

כל בית צריך חלון.

כל בית צריך מרפסת.

כמו שכל סיפור טוב, צריך סוף. כמו שכל סיפור טוב, צריך לספר.

ואין חלון, ויש בית. אחר.

ובלי מרפסת, יש בית. אחר.

ובלי כל זה,

היה סיפור.

וכשהוא הלך.

לא נשאר כלום.

בלי היגיון. בלי מילים. בלי המשך.

דפים תלושים.

בלי סדר.

וקווי מחיקות ארוכים.

כל סיפור טוב, היה צריך אותו.

וכשהוא הלך,

לא היו..

ולא..

ולא..

ולא היא.

כל בית צריך מרפסת.

ולנו לא הייתה. כל סיפור טוב צריך מרפסת.

כל סיפור טוב, צריך אותו.