ויהי (לשון צער..) לתקופת השנה, החילותי לרעות בבנות הארץ,
ולא כנשים העריות השתא כנשים עבריות דמקדם.
נשים עבריות דמקדם, היו שופכות
דמעה לפני אביהן שבשמים, ולא זו בלבד,
אלא אף היו מכתתות רגליהן לקבר
הצדיק ר´ יונתן בן עוזיאל קדוש ישראל בעמוקה,
הסמוכה ונראית לצפת, ומתוך כך רגליהן היו מוליכות
אותן לצפת להשתטח על קברו של האריז"ל,
כמאמרם "למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי",
והיו משיחות כעבד קמיה מריה ברתת ובזיע.
"ידוע לפני מלך בשר ודם, שלא לכבודי אני עושה
שמטיפה סרוחה אני, ומעפר באתי ואל עפר אשוב,
אלא לכבודו יתברך, לזכות בעלי לחלות עצמו
על התורה תמיד, ולהביא תינוקות לבית רבן
שהעולם נתלה בהבל פיהן.
והיו יוצאות במלבושי לבן כעבודת כהן גדול
ביום הכיפורים, ומפזרות צדקה הרבה לעניים
,שמתוך שעוסקות במצוות אולי ירחמו מן השמיים,
ומתוך כך הקב"ה היה קורא מסוף העולם ועד סופו
ומזמן את זיווגן לפניהן.
אבל הנשים דהשתא, מתוך שמתעסקות
בכתבי אפלעטון וג´ון דה מיל באקדמיה, זיווגן קשה
עליהן כקריעת ים-סוף, ויראת שמיים כמונחת בקופסה
דמי, ואין מתחטאות בפני קונן.
ובכל זאת "לא תהו בראהּ אלא לשבת יצרה"
אלא מה עושות?
מתוך שמתגודדים הבנים בערבי שבתות וימים טובים
בצמתים ובחוצות, ומשיחים בדברי תורה,
מגיע עת הזמיר, וקול הבנות נשמע בארץ.
וישאלו אישה מאת חברתה "מי הוא המהלך עדנות
בינות התמרורים הלז"?,וכך
עולם כמנהגו נוהג.
לילא חדא-שביעי של פסח היה,
הווה קא אזלי באורחא, ולא לבדי הלכתי,
לקיים מאמרם "לא ייצא אדם יחיד בלילה"
אלא חבורת צורבים (ת"ח) מהלכת עימי,
היינו מעמידים בניין נאה בסוגיית
"ברכה שאינה צריכה", ומתוך שקולי היה רם,
ומראי נאווה, הבחינה בי לפי תומהּ
אחת מבנות הארץ, ועיניה כיונים, רוחצות בחלב.. לחייה
כערוגות הבשם.
ומתוך שהסתכלה בי, הסתכלתי בה
שלא יצאו דברי בן-דוד ריקם "כמים, הפנים לפנים" ומתוך
שהסתכלתי, נגלה לי סופו של פסוק "כן לב האדם לאדם",
והייתי תמה כל אותו הלילה האם מקרא
יוצא מדי פשוטו או אין? ולא נהירא לי.
ואף שהפכתי כל אותו הלילה והיום
דמחרת לא איפשטא לי.
ויהי במוצאי החג ההוא, הילכנו הלוך וטפוף למקווה-ים
דמדקרי לי "חוף הצוק" בהרצל-יה.
ומתוך שבאנו לטבול, חמדנו לצון והחילונו לבעט
..בכדור, לא ברבותינו ר"ל.
ומתוך שהיו רגליי רצות לדברים בטלים, ראשי כבד עלי.
שהיה ראשי רגיל לייגע עצמו בקושיות ובדיוקים
,ולא במשחקי כדור.
התיישבתי לשולי הים הגדול,
ומבין עפאים נשמע קול רטט משונה, בשרי נעשה חידודין חידודין,
"איתמר, קול ענות חלושה אני שומע מן המכשיר הנייד
שלך, שמא תחיש את צעדך"
"כמה בטלני איכא בשוקא", סינן ברוגזה.
עניתי לבסוף.
"ברוך הבא בשם ה´"-פתחתי בברכה.
"ברוך ה´ יום יום"-נשמע קול נשי.
חן, חן.."מי ומי ההולכים"-שאלתי
"אתה ודאי זוכר את מ´, היא הבחינה בך אתמול בצומת
,אני חברה שלה ר´, דבר בשורה לי אליך, איתמר"-
נעמדתי, כשטיפות הים הופכות כבדרך נס לרתת
וזיע.
"ובכן, מ´ רוצה לקיים את מאמרם ז"ל "הדלקה עושה מצווה",
ולהיות לעזר כנגדך" - אמרה ולא יספה.
מעי חמרמרו, ונעשיתי כאבן שאין לה הופכין.
"כי לא לעולם חוסן... הזמן קצר והמלאכה מרובה"-התריסה.
"בסדר"-השבתי כאלם המגלה את מוצאות פיו לראשונה.
"ובכן, זה המספר הזוכה"
"********" רשמת.
"להתראות"-אמרה
"להתראות" חזרתי אחריה.
חבריי שהבחינו בלובן פניי, החשו פעמיהם כלפיי
"האחזה בך אסכרא, המשונה מכל המיתות"?
"לא"..ופצחתי בסיפור המעשה.
אבר´המי הכה בי מכת אגרוף בכתפי הגרומה
"האין בן דוד בא במוצאי ימים טובים"?
"מסתבר שכן" השבתי ספק בחיוך ספק בהלם.
וכל החבריא קדישא פתחו בהלל ובזמרה,
הקיפוני באבוקות של אור עד שנדמה עלי כאור שגנז
הקב"ה לצדיקים משבעת ימי בראשית.
עד כאן הקדמתו של מעשה, מכאן ואילך עיקרו של מעשה
,אומנם קצר באורכו אך כואב בתוכנו.
פרט קטן החסרתי ולא בכדי, מש"ק דת אז הייתי בצבא ההגנה
(עוד היה זה טרם פרעות קטיף-דמתקרי ליה מאז ועד הווה "צבא
הגירוש"), לא הייתי ממוסרי הנפש, אף לא מן המשתמטים
,אלא מן הנוקבין נקב בכרטיסם
כדעת יש אומרים בגמרא בשבת "אין מוסיפין (נקב)".
אך אותו היום יום שמחה לישראל היה
,והשמש הפציעה אורה, ושוכני מעלה פיזזו בקול.
הגעתי לבסיס כהרף עין (אך לא בבין השמשות, לדאבוני)
ומעת לעת נזכרתי שלחזר אחר האבדה אני צריך,
ואם לא לראותה לכל הפחות לשמעה.
הילכתי כמי שמזלו משחק לו-שאין לך אדם
שאין לו שעה.
הקשתי את צירוף הספרות מבעד למסך
ו...קול זעקה אני שומע, הסתכלתי אנה ואנה
,ולהפתעתי, הקול יצא מגרוני הניחר.
מצאתי עצמי משתרע להנאתי
מתחת ל" פורד איקונוליין" משוריינת ולא שריון
קשקשים היה, אלא ממתכת יצוקה.
ורגלי "כשש מאות אלף רגלי" (הוצא
מהקשרו) 7 שברים הרגל האחת.
והבחורה עודנה יושבה על הקו
"איתמר, איכּה"?
"בחריש ובקציר אשבֹת, הרגללל!"
לפתע השפה הסינית הייתה נהירה לי
כשבילי נהרדעא, וצעקתי כל עוד כוחי במותני.
הרגל הייתה מרוסקת לגמרי.
"קצתי בחיי" יללתי.
"ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, אין שלום לרשעים,"
"החסרת משוגעים אני?"-רטנה
וניתקה.
שישה חודשים הייתי ככברה מנוקבת,
חור אחד בגופי, וחור אחד בנשמתי.
כמה כיוונו חכמים יפה בדבריהם "אין מזל לישראל".
תגובות