כשיצאתי משם הייתי אדם אחר לגמרי מזה שנכנס. הרב דימשיץ הבטיח לקחת אותי תחת חסותו! לפי כל מה שקראתי בחוברת של הרב ולפי השיעורים ששמעתי ממנו הייתה לי הרגשה שהרב ואני נבין היטב אחד את השני. הרגשת הרפיון שהייתה לי עברה והייתי מוכן להילחם על מקום העבודה שלי.
לא חשבתי הרבה לפני שביקשתי פגישה עם ראש הישיבה. כבר סיפרתי שראש הישיבה הזה הובא כדי ליישב מחלוקת פנימית בהנהלה. ואכן היו בו תכונות שגרמו להנהלה לחשוב שהוא האדם המתאים. היה לו כושר רטורי מצוין. כשהוא דיבר אפשר היה לחשוב שמדבר ראש הממשלה. הייתה לו כריזמה והוא גם ידע לדבר באופן מספיק כללי ומעורפל כדי שכל הצדדים יהיו מרוצים. אבל הייתה לי תחושה שהוא חושב שכולם קטנים עליו. ביקשתי פגישה אתו. בפגישה שאלתי אותו אם הוא חתם על המסמך שהחזקתי בידי – מסמך האיום בקנס או פיטורים. הוא הנהן. שאלתי אותו אם הוא חושב שזה מוסרי לקנוס עובד בכמעט חצי ממשכורתו, שגם כך אינה גבוהה. ניצלתי את העובדה שהוא חושש לתדמיתו. הוא התפתל קצת בחוסר נוחות וענה לי שהכסף הוא לא העניין אלא השאלה אם אמנע מלחזור על מה שעשיתי או לא. אמרתי שבשבילי הכסף הוא כן העניין ואני לא מבין איך הוא היה יכול לחתום על המסמך הזה בכלל. במקום להתגונן מפני המעסיק שלי, גייסתי את כל החוצפה שלי ודיברתי בביטחון של אדם שיודע שהוא צודק. אבל ידעתי גם שהוא צריך לצאת מן העניין איכשהו מבלי להראות שהוא התקפל וכך סיכמנו שאני אחתום על מכתב ההתחייבות מצד אחד והנושא של הקנס יבוטל. לא פוטרתי ולא שילמתי – הרגשתי שהעניינים מתחילים להתקדם.
אחרי שנרגעתי בקשר למקום עבודתי, הייתי פנוי לדברים האמיתיים. הייתי צריך למצוא דרך להתחבר לאנשים. אבל איך? הייתי צריך מישהו שצריך אותי. לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי.
במהלך הערבים השגרתיים שלי בפנימייה הייתי מסתובב בחדרים ומנסה להתיידד עם התלמידים. זה משהו שמעולם לא הייתי טוב בו – בלהיות חברותי. כשלא היה שום דבר שיחבר ביני לבין מישהו הייתי נבוך. הייתי צריך גורם שלישי שיחבר ביני לבין אדם מסוים – תחום עיסוק דומה, תחביב משותף או רעיונות דומים. אבל סתם כך לפנות למישהו באופן אישי לגמרי ולנהל שיחה על…על כלום, מה שנקרא 'סמול טוק'? כשהייתי מנסה לפנות כך למישהו סתם הייתי מרגיש מהר מאוד שלא נוח לו אתי. היה לי מחסום בקשירת קשרים שלא ידעתי להגדירו. לכן פיתחתי שיטה – להקשיב. כשהייתי מסתובב בפנימייה וראיתי חדר שבו ישבו כמה חבר'ה נחמדים ודיברו, הצטרפתי בשקט ועמדתי בצד. אומנם לא דיברתי אבל ההצטרפות שלי הייתה בכל זאת אקטיבית. אם למשל מישהו אמר משהו שלא היה בטוח בו וחיפש פידבק חיובי – הוא מצא את עיניי ואת החיוך הקטן שלי, המבין, שנתנו לו אותו.
ערב אחד, הצטרפתי לשיחה כזו.
קבוצה של ארבעה תלמידים ישבה באחד מחדרי הפנימייה. נכנסתי לחדר ונעמדתי בצד, מאזין ומשתלב בשיחה בעדינות.
מיכאל: "אני אומר לך, אצל שלומי (וטופח לזה שלידו על השכם)זה בית משוגעים. ארוחת ערב, הילדה צועקת על אבא שלה והוא ליד כולם רודף אחריה כמו בסרט מצויר. וכולם יושבים וממשיכים לאכול כאילו כלום.
כולם צחקו וגם אני.
שלומי: "לא ואצלך זה יותר נורמלי, אה? ההורים שלך דיברו ביניהם שלוש שנים באמצעות פתקים על המקרר".
כאן התערבתי: "למה הם לא דיברו?"
התלמיד: "כי אבא שלי שומר כל דבר ופעם כשהוא נסע לטיול לחו"ל אימא שלי ניצלה את ההזדמנות וזרקה את כל השטויות שלו לזבל. כדי להוכיח לנו שהיא הייתה בסדר היא הראתה לנו קבלה על גרביים שאבא שלי שמר משנות השבעים".
"אתה רציני?"
"בואנ'ה, יש אנשים דפוקים, אלוהים ישמור!"
אלי: "בעצם אין כזה דבר משפחה נורמלית, אם אני מסתכל על כל הקרובים שלי, אין דבר כזה".
מיכאל: "משפחה נורמלית היא הלא נורמלית".
ואז התערב בשיחה יעקב: "דווקא אצלנו המשפחה כן נורמלית אבא שלי למשל כשהוא חוזר…"
התלמידים האחרים הסתכלו עליו בקוצר רוח. הוא העביר את השיחה לפסים כבדים והעיק על כולם. הוא סיפר על עצמו ולא שם לב שהאחרים מאבדים עניין. הבנתי למה הוא עושה את זה והזדהיתי אתו אבל הוא העיק גם עלי.
יעקב, המשיך: "…מהעבודה אימא שלי מחכה לו ואני חושב שזה לא הדבר היחיד שהם עושים שנראה לי נורמלי".
אלי (ניצל הפסקה קטנה בדבריו של יעקב לקטוע אותו ולשנות את הנושא): "בסדר. תגידו שמעתם מה הלך בשיעור של רוזנפלד?"
מיכאל: "בואנה הוא תותח. אין על הבן אדם הזה הוא לא עושה חשבון לאף אחד".
דוד: "אני לא מחמיץ אף שיעור שלו".
יעקב: "אני לא מבין למה מתלהבים ממנו. כלומר יש דברים שהוא צודק אבל לדעתי הוא מגזים. בקטע שלו עם החרדים, למשל, סבא שלי היה חרדי ואני זוכר איך הוא היה…"
בקטע הזה כבר כולם איבדו את סבלנותם, כולל אותי. הסתכלתי על יעקב ויצאתי. מאוחר יותר בשעת כיבוי אורות נכנסתי לחדרו של יעקב לכבות את האור. הוא ניגן על חליל. ביקשתי ממנו להפסיק. "לא רוצה" התריס נגדי "מה תעשה לי?"
הבטתי בו רגע ואמרתי בקול שקט: "אם יש לך בעיות – תבוא ונדבר. אל תוציא אותן עלי כדי לעשות רושם על החברים שלך". הסתובבתי ויצאתי.
לאחר כמה דקות דפק יעקב בדלת חדרי.
"אה, זה אתה. בוא, תכנס. קפה?" הצעתי.
יעקב הנהן.
"רוצה שוקולד?"
הגשתי ליעקב את השוקולד. הוא התלהב: "סחתיין. יש לך סטייל. שוקולד שוויצרי. אני אוהב אנשים אנינים עם טעם בדברים".
"גם אני" אמרתי.
הוא חייך.
"תגיד, יעקב" שאלתי "איך אתה מרגיש בפנימייה?"
"בסדר. למה?"
"תראה" אמרתי "ראיתי אותך מדבר עם הח'ברה ואולי לא שמת לב אבל לא היה להם נוח עם איך שהשתלבת בשיחה".
פניו של יעקב נהיו עגומות. "נכון. אני באמת לא משתלב פה. חשבתי כבר הרבה זמן לעבור בית ספר. החברה כאן לא מתאימה לי".
"ואיפה כן?" שאלתי.
"חשבתי לעבור למקום יותר רציני".
"ומה ישתנה שם? תגיע לשם ותוך חודשיים תהיה בדיוק באותו מעמד שיש לך פה".
"למה?"
"כי הבעיה נמצאת אצלך, במה שאתה, והסביבה פשוט מגיבה אליך ברגע שהיא מזהה את זה".
"נכון" הודה יעקב ברפיון "אני דפוק. אין מה לעשות. אני צריך להתאבד".
"היי, רגע אחד" אמרתי "זה שאתה לא משתלב זה לא בגלל שאתה דפוק. יש לך סטייל. אתה רגיש, אתה אוהב לחשוב. אבל לחברה יש חוקים ואתה לא יודע אותם".
הוא הרים אלי את מבטו: "אז מה עושים?"
"אני אלמד אותך. בדיוק כמו עכשיו שהראיתי לך נקודה ביחסי אנוש, ככה כל פעם תקלוט משהו. במקביל צריך לפתח אצלך את מה שמיוחד בך. אתה לא צריך להיות תלוי בהם".
מאותו יום הפכתי להיות האוזן הקשבת הקבועה של יעקב. בכל ערב כמעט הוא רצה לדבר אתי או שחיפש אותי. שמחתי לעזור לו כמובן אבל בלי לדעת או להבין, גם הוא עזר לי מאוד. פתאום נהייתי אדם מבוקש. חיפשו אותי. היה לי מה לעשות בערב – משהו שראיתי בו ערך. לא סתם להסתובב ולמצוא חן בעיני התלמידים על ידי זה שאתחנף אליהם. הייתה לי תחושה של שליחות.
בעקבות המקרה של יעקב התחלתי לתכנן ברצינות את אסטרטגיית הטיפול שלי בתלמידים. הבטחתי ליעקב שאני מבין בגרפולוגיה ועל ידי ניתוח כתב היד שלו אוכל להגיד לו במה הוא מוכשר. הוא התלהב ושיתף פעולה. אבל הייתי צריך להשיג כתבי יד גם של אחרים בכיתה. השתמשתי בכל מיני תחבולות וגם קרעתי דפים ממחברות של כמה תלמידים בלא ידיעתם. כאן המקום להסביר מעט על גרפולוגיה.
גרפולוגיה נתפסת בעיני אנשים רבים כסוג של קריאה בכתב היד או אסטרולוגיה ובקיצור – עבודה בעיניים. מניסיוני אוכל להגיד שהגרפולוגיה היא מקצוע מרתק ועל אף שהוא לא מדויק הוא מספק אפשרות נוספת לפצח את החידה הקרויה נפש האדם. הרב דימשיץ השתמש בשני מבחנים: הראשון הוא מבחן הסיפור והשני בחינה מדוקדקת של כתב היד. מבחן הסיפור פירושו שמבקשים מהנבדק לכתוב המשך להתחלה הזו: "פעם אחת הלכתי ביער ופתאום ראיתי…". למבחן הזה יש כמה גרסאות כמו למשל שמראים למישהו כתם דיו ומבקשים ממנו לומר מה הוא רואה. לפעולה הזו קוראים השלכה – הנבדק משליך ממנו אל הגירוי הנייטרלי שהוא רואה וכך נחשף פן באישיותו. במבחן הסיפור למשל, התוכן יכול ללמד אותנו אם מדובר באדם תמים ורומנטיקן או מניפולטיבי ומתוחכם, אם הוא הוזה וחולמני או ריאליסט יבש, דיכאוני או שמח ועוד. מבחן הסיפור מאפשר לבחון איך הנבדק מפתח רעיון, אילו דברים מעסיקים את מחשבתו.
לעומת זאת, בחינת כתב היד לא מסתמכת על הסיפור ועל תוכן הכתוב אלא על הצורה. ההנחה היא שיש סוגים שונים של אנשים כמו למשל ריאלי או הומני שביניהם קל להבדיל, או אפילו גבר ואישה שברוב המקרים ההבדל בכתבי היד שלהם בולט. לדוגמא, כתב היד של רוב הנשים נוטה להיות עגול יותר וקריא יותר ופירושו של דבר שהנשים מתאמצות יותר שיהיה אפשר לקרוא. זה אומר שהן חושבות יותר על בני אדם, על מי שיקרא את מה שכתבו. ההכרה בכך שלאנשים יש אופי שונה ותחומי התעניינות שונים מגבירה את היכולת לאבחן מה מפריע להם.
באחד מימי חמישי, לאחר השיעור, הייתי גם אני בין המחכים לפגוש את הרב. שמחתי שיש לי סיבה לדבר עם מי שחשבתי לאחד המבינים הגדולים באנשים. הראיתי לרב את הדפים עם כתבי היד של התלמידים. הוא עיין בהם והעביר דף אחר דף. ראיתי שהוא לא מחזיק אף אחד מהדפים יותר מדי. כשהגיע לדף האחרון, השביעי או השמיני אמר פתאום: "הו! סוף סוף! מישהו רציני".
ביקשתי שיראה לי את הדף. זה היה כתב היד של יעקב. "לפי מה הרב רואה שזה רציני?" התעניינתי.
"הכתב פה מגובש, יש בו תנופה, לחץ – יש משהו, עם הבחור הזה אפשר לעבוד. כל הכתבים האחרים שהבאת לי מרושלים, מוזנחים, ילדותיים. עזוב , עזוב, עדיף להשקיע באחד כזה מאלף כאלה".
"התלמיד הזה לא מסתדר עם אף אחד. הוא כל הזמן מפריע לחבר'ה והם דוחים אותו".
"זה בגלל שאין לו מה לחפש אצלם. אתה תדאג לו, כמו שעושים אצלנו" הרב התחיל להתלהב "אצלנו אין פס ייצור, הכל עבודת יד. זה מה שאני אומר תמיד. אנשים איכותיים דורשים עבודת יד, טיפול של אומן".
"ואיך אני אמור בדיוק לטפל בו?" שאלתי.
"אתה לא צריך לעשות הרבה. הוא כבר ייהפך למעריץ שלך".
"אני חושב שהוא כבר מתחיל להעריץ אותי".
"אתה רואה?" אמר הרב בשביעות רצון. "אתה תטפח אותו. תמליץ לו על ספרים טובים ותשוחח אתו עליהם, תיתן לו הזדמנות להתבטא, בדיוק כמו שאני עושה אתכם כאן. אתה לא יודע כמה זה חשוב. אחד כזה שלא מוצא את עצמו ופתאום נופל על אחד כמוך. אתה נס בשבילו".
"כן" אמרתי "אבל זה רק הוא. הוא רק אחד. לא לכולם יש בעיות כאלה".
"אל תדאג. הדברים האלה עוברים מפה לאוזן. הוא הולך ומספר לחברים שלו שיגאל המדריך 'מבין עניין' וזה מתגלגל. מה אתה חושב, שצריך פרסום או תואר? הפרסום הכי טוב זה ההמלצה שהחבר'ה מעבירים אחד לשני. הנה אני, לפני שלושים שנה" התחיל הרב להעלות זיכרונות מחוויותיו "הייתי מעין מדריך בישיבה בדרום. יום אחד הגיע אלי מישהו מירושלים. שאלתי אותו אם אין אצלם מישהו שאחראי לדבר עם אנשים והוא אמר לי שיש אבל הוא לא 'לעניין'. מהר מאוד התחילו להגיע אליי מכל הארץ. עד שבסוף החלטנו (כל פעם שהרב אמר החלטנו, הכוונה אני ואשתי) לפתוח משהו עצמאי".
אהבתי את הסיפורים הקטנים האלה של הרב על החוויות שלו מהעבר. בנוסף להנחיות המעשיות הוא היה משתף אותי בחיים שלו. הייתי מקשיב בעניין, מנסה לתפוס עוד ועוד.
"יופי" אמר הרב לבסוף "אני מרוצה ממך. אתה בכיוון הנכון".
יעקב כבר חיכה לי בקוצר רוח שאגיד לו מה אני חושב על כתב היד, מה אני חושב בעצם עליו. כשאמרתי לו שהרב שלי התלהב דווקא מכתב היד שלו מתוך כל האחרים ראיתי את ההתלהבות בעיניו. זה עשה לו משהו. הוא נהפך ממש למעריץ שלי. אבל לא רק הוא.
הייתי יותר עסוק פתאום בערב. הרבה זמן הייתי מבלה בשיחות עם יעקב. כל פעם היה מצטרף מישהו ובא לשבת בחדרי, לשוחח, להקשיב. לא חשבתי על זה יותר מדי ולא תהיתי איך זה קורה. זה היה כל כך פשוט וטבעי, אבל תוך כמה שבועות החדר שלי הפך למקום טבעי להתכנסות של כשליש מהכיתה. כשהיה לאנשים משעמם בערב הם באו לרבוץ אצלי. הם גם חיפשו את תגובתי, את דעתי. הם רצו לשמוע אותי. בשבילם הייתי מן הסתם המדריך הקשוח והרגזני שגילו פתאום שאפשר גם לדבר אתו וליהנות מחברתו, אבל בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי מרכז של חברה. אהבתי את זה.
כשהייתי חוזר בערב מהלימודים, לפעמים קצת מאוחר, היה ערן המדריך אומר לי: "איפה אתה? כבר יש עליך הזמנות. כל עשר דקות מישהו בא ושאל עליך". היה נעים לי לשמוע את ההערכה הפשוטה שבקולו.
בגלל שהרגשתי פתאום מוערך באמת על ידי החבר'ה הרגשתי יותר יכולת לפעול. המורה שהיה מופקד על הכיתה היה מה שנהוג לכנות 'רחפן'. הוא היה תוצאה של ההטפה לבחורי ישיבות להיות 'ערכיים' וללכת לעסוק בחינוך, גם כשזה ממש לא מתאים להם. היה לו מבט הוזה בעיניים וכשהוא דיבר על תלמידים היה אפשר לחשוב שהוא מדבר על מלאכים: הוא סירב להאמין שיש בהם רע. המורה היה רשמית מעליי. הוא היה זה שיש בידו סמכות רבה יותר בקשר לחינוך בכיתה. אבל התלמידים זלזלו בו. הם היו צוחקים עליו בחדרי ואני נאלצתי להגן עליו ולהשתיק אותם. "אנשים פוחדים ממך יותר ממנו" אמרו לי כל הזמן התלמידים במה שאפשר היה לפרש כהערכה.
תלמידים חזרו והתלוננו כל הזמן על תלמיד אחד שמציק להם. ניסיתי לדבר אתו אבל ראיתי שאין טעם. הוא היה בחור חברותי מצד אחד – הייתה לו כריזמה ויכולת לבלוט בחברה ומצד שני היה אוהב להציק, בעיקר לחלשים. אחד התלמידים סיפר לי כי הוא לא יכול להכין שיעורים כי הבחור הזה בא כל פעם ומציק לו- לוקח לו את המחברת, צובט אותו או סתם צועק. פניתי אל המורה המחנך של הכיתה וסיפרתי לו על כך. הוא אמר לי: "הוא? לא יכול להיות!". התלמיד הזה היה אחד החביבים עליו ביותר. אמרתי למחנך כי אני נמצא בפנימייה ורואה צד אחר של הדברים שלא בא לידי ביטוי בכיתה וביקשתי שיטפל בזה. לבסוף הוא נענה לי ואמר לי שיהיה בסדר.
כמה ימים אחר כך בא אליי התלמיד שהציקו לו ושאל אותי אם כבר טיפלתי בעניין. אמרתי לו שדיברתי עם המחנך. "אבל זה לא עזר" הוא אמר "הוא ממשיך להציק". הבטחתי לחפש את אותו התלמיד ולדבר אתו מיד אבל התברר לי כי הוא שוחרר זמן קצר לפני כן לביתו. התפלאתי שכן הוא לא היה חולה. חברו לחדר אמר לי כי הוא שוחרר על ידי המחנך. כעסתי מאוד כי שחרור הביתה נחשב לצ'ופר ולבחור הזה ממש לא הגיע צ'ופר על ההתנהגות שלו. וזה עוד אחרי שדיברתי בפירוש עם מחנך הכיתה על העניין!
למחרת הלכתי לדבר עם המחנך והוא ניסה להמעיט מחשיבות העניין. הוא בסדר, יהיה בסדר, הכל בסדר – זו הייתה משמעות דבריו. אבל הכל לא בסדר! מה, הוא מורח אותי? אני רציתי להיות בסדר ולתת לו את הכבוד הראוי לו כמחנך. לכן באתי אליו במטרה לעבוד בדרך המסודרת, כצוות. אבל הסתבר לי פתאום שהוא פשוט שם עלי פס! לא האמנתי! הרחפן הזה, שכל הכיתה יושבת כל ערב ומבזה אותו לידי ואני צריך להגן עליו – הוא באמת חושב שהוא מבין את המציאות יותר טוב ממני?! הוא מתנשא עלי?! אין בעיה. אני גמרתי להגן עליו ואת הבעיות בכיתה אפתור בעצמי.
יום למחרת בא אלי שוב התלמיד המסכן ושאל אותי בתחינה מה יהיה. אמרתי לו שיש לי פתרון אבל הוא צריך להבטיח לי שהוא לא יספר לאף אחד שאמרתי לו ואם הוא יספר אני אכחיש. הוא נראה להוט ודחק בי לומר לו את הרעיון.
תגובות