שיחה בין האדם לצל:
האדם: זוז, תן לראות. למה אתה עושה חושך?
הצל: מי אמר שאני יכול לזוז?
האדם: אתה יכול. אני אומר לך. זוז. מה נדבקת אלי? למה אתה עושה עלי חושך?
הצל: וגם אם אני יכול לזוז, למה לי לזוז?
האדם: מה אכפת לך שאני אראה מה שיש מעבר לך?
הצל: מעבר לי אין כלום.
האדם: יש. אני יודע שיש. יש אור.
הצל: איך אתה יודע? תמיד היה עליך צל...
האדם: נכון. עלי תמיד היה צל, אבל מלפני, מאחורי ומצדדי יש אור.
הצל: האור הזה לא שייך אליך. אתה צריך לחיות בצל. מה שלפניך ומאחוריך - לא שייך לחיים שלך.
האדם: אבל איך אני יכול לחיות עם מחשבה שקיים אור ולא לראות אותו?
הצל: אתה יכול. תמיד חיית ככה. אף פעם לא פזלת לאור. האור מסנוור, יש בו גם הרבה חסרונות.
האדם: למה אתה מתערב? תן לי לראות ולהחליט.
הצל: אני לא מתערב. אבל אני גם לא זז. זוז אתה.
האדם: איך לזוז?
הצל: עכשיו אתה מפחד. ממה אתה מפחד?
האדם: אני לא מפחד. רק חושב שאני לא יכול.
הצל: למה?
האדם: כי.. אולי כדאי לחכות קצת. לא לעשות צעד פזיז.. אני אפסיד את מה שיש לי פה. ו... האור הזה.. לא קצת מסנוור? ואיך אני אתרגל? שם באור, אולי חם מידי...
הצל: או, צודק, עכשיו אנחנו מסכימים. תשאר בצל ודי.
האדם: טוב, במחשבה שניה זה נכון. מה רע לי? חוץ מזה האור יכול לבוא לפה.
הצל: הוא יכול לבוא לפה כמו שאני יכול לזוז. אני אומר לך, הוא לא יבוא. אבל זה לא צריך לעניין אותך, אתה פה וזה מה שחשוב.
האדם: אוקיי. ירדתי מזה לגמרי. אולי כדאי לכסות פה גם בצדדים כדי שאני לא אראה שום דבר? ככלות הכל אלה סתם אשליות... יופי, מצויין, אם אפשר חושך גמור, סמיך, נעים. ככה הכי טוב. או, תודה רבה לך. עכשיו אפשר ללכת לישון.
תגובות