פתיתים רכים של
שלג
לבן מבעד לחלון
ערפל שם
ילד הוא מביט בחלוני
לרגע כאילו
ראה
ואחר נעלמה
עצמי.
joy
-
אני באה מן המקום, בו השמש לעולם איננה שוקעת.
אני נמצאת במקום בו השמש לא שוקעת לעולם.
ודרכי, ופניי, וליבי אל המקום בו השמש זורחת תמיד, המקום בו השמש לא תשקע לעולם.
נשמת העולם.
וזה סימן, שעוד יש, עוד יש אהבה. אני פה, אני ערה .)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] היי, יוצר- ומי אתה? [ליצירה]
- [ליצירה] * מן הכאב. [ליצירה]
- [ליצירה] ואתה, נווד . . האם אתה לוקח את הלבנה? שמע לקולה, אולי בחשכה קשה לראות.. אבל מרגישים היטב, איך היא מלטפת בחשאי באור חיוור.. היא תמיד שם. אבל האם אתה, מוכן להביט? להיישיר פניך אליה- ולראות? [ליצירה]
- [ליצירה] רק מבט אחד, האחד הזה. והכמיהה הזו, למישהו שאתה מחכה לו כבר כל כך הרבה זמן.. מחפש את מי שעומד מצידה השני של השמש- וכותב אותו על דפים, מיליוני דפים, אלפי מכתבים, לאיש אחד שעוד לא נמצא, ושלא יודע. השיר מהמם. נוגע. העיקר להאמין. מזכיר את שירת האהבה בתנ"ך. "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה כשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את סגנון כתיבתך. במיוחד את השיר מעבר לדלת. האומנם כך גם היה? השורות הריקות שלאחריו... בטח מספרות לא מעט... [ליצירה]
- [ליצירה] צריחות שצרחתי נואשת כואבת , בשעות מצוקה ואובדן הפכו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן. נגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש ואת תוגתו של הלב הכורע, יש כל במנוחה תמשש. (רחל המשוררת) [ליצירה]
- [ליצירה] יקירתי.. הנגיעות האלה של האנשים הן בחיצוני שלך, אבל הפנימי מחליט. את זו שצריכה את עצמך, הלבד שלך מלא בפרחים.. למדי להביט בעצמך מהמרכז ולא דרך צלקות ומילים של אחרים. אינך מוגדרת, את נוכחית ע"י עצמך בלבד. החזיקי בזה, ואל תעזבי, זה כל המ שיש לך העירנות הזו לרגע, ואת שם! [ליצירה]
- [ליצירה] איי, כמה שזה מוכר, ההרגשה הזו. אבל מה יותר טוב מהדבר האמיתי, על מה שלא היה- יותר קל לוותר, זה עוד נוגע, אבל מתפורר במהירות. תאמיני- זה יבוא. [ליצירה]
- [ליצירה] התאמצת עם החרוזים, בנייה יפה. לא המטרה, אלא הרגע. בפנים תמיד שקט. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] ואך מעטים יכולים להקשיב לקול הזה, של האלוקים- הלוחש לנו, בכל דרך אפשרית מה נכון ומה לא.. מדבר אלינו, מקשיב לנו ,מנחם, משובב... לעיתים אנחנו פשוט מחפשים עקבות בלי להבין שזה הלילה שהופך את הכל, לכל כך מואר. ודווקא בחשכה, כשהעיניים עצומות פתאום האוזן שומעת, והלב מנגן. הקול הזה קורא לנו, ואולי - אולי אם נקשיב, לרשרוש הדק של העלים ואדוות הים.. אולי אז באמת, נבין שמעולם בעצם לא עזבנו. [ליצירה]
תגובות