אני באה מן המקום, בו השמש לעולם איננה שוקעת.
אני נמצאת במקום בו השמש לא שוקעת לעולם.
ודרכי, ופניי, וליבי אל המקום בו השמש זורחת תמיד, המקום בו השמש לא תשקע לעולם.
נשמת העולם.
וזה סימן, שעוד יש, עוד יש אהבה. אני פה, אני ערה .)
[ליצירה]
אממ. אני חייבת להגיב שוב,פשוט לא הגעתי לסוף דעתי.
וכשאני שבה וחושבת על היצירה מיוחד מכל אלה שהשורות האחרונות הייתי רוצה להניק לכל כך הרבה משוררים. תודה לך. תודה.
[ליצירה]
"נשמתו בנשמתה סרוגה"
תיאור מהמם של בוקר.
במחשבה ראשונה חשבתי כי כל השיר סובב דווקא סביב שורה זו.השמש האוצרת בתוכה אפילו אהבה זו..
לא מצליחה לנסח.
חייבת לצטט שוב:
"מלאכי שחר עמלו".. מתנגן בראש , נוגע..
"מלאכי שחר עמלו".
עבור מי? עבורנו..? או אולי.. דווקא בשבילם..
תודה למלאכי השחר.
תודה לך.
[ליצירה]
דמות בחלון, המכסה את פניה בוילון. אמיתית או לא, אי אפשר לדעת, אבל היא איפושהו שם.
שקרים טובים יגרמו לעיניים לחייך.
וללב לבכות.
לפעמים מוטב לתת לזה ללכת.
[ליצירה]
"אם אדם אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים, יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר.
הוא אורמ לעצמו: הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום... אבל אם הכבשה תאכל את הפרח, הוא ירגיש כאילו,בבת אחת, כל הכוכבים כבו! ומה, זה לא חשוב?"
[ליצירה]
ואך מעטים יכולים להקשיב לקול הזה, של האלוקים- הלוחש לנו, בכל דרך אפשרית מה נכון ומה לא.. מדבר אלינו, מקשיב לנו ,מנחם, משובב...
לעיתים אנחנו פשוט מחפשים עקבות בלי להבין שזה הלילה שהופך את הכל, לכל כך מואר.
ודווקא בחשכה, כשהעיניים עצומות פתאום האוזן שומעת, והלב מנגן.
הקול הזה קורא לנו, ואולי - אולי אם נקשיב, לרשרוש הדק של העלים ואדוות הים.. אולי אז באמת, נבין שמעולם בעצם לא עזבנו.
תגובות