מוזה ואני שיחקנו מחבואים.

אני ספרתי עד מאה, ניגבתי את קורי השינה מהעיניים, ואמרתי "מי שעומד מאחורי ומצדדיי, הוא העומד!", ואז הלכתי לחפש אותה.

האמת? הייתי מעדיף לא למצוא אותה. היא לפעמים נורא מעצבנת אותי, מוזה. מאלה שבאים רק כשצריך אותם.

"נו, מוזה, באמאשלך, מחר כבר צריך להגיש את העבודה, בפעם הבאה אני אהיה הסופר...", אבל מוזה לא יצאה.

שמעתי רעשים מתחת לספה, מוזה מתענגת על כל רגע שהיא לא אצלי, יודעת כמה אני צריך אותה ומחכה שמד האגו שצמח לה מעל הראש יתפוצץ.

"כבר אמרתי לך כמה את יפה היום?", היא מייאשת אותי, מוזה. "אוף, תהיי יותר בשקט, זה 5 בבוקר!" אני צועק עליה, אבל היא ממשיכה לצחקק, ולצחקק, והצחקוקים האלה כלכך מרגיזים אותי שפשוט בא לי לקחת דף ולכתוב עליו כל מה שאני חושב עליה, אבל לעזאזל, בשביל לכתוב אני צריך את מוזה.

שומע דלתות נפתחות, ונסגרות, והולך בכבדות אחר כיוון הרעש.

בכל מקום שמוזה עוברת היא משאירה אחריה שובל דק של מילים שמתמוסס באוויר, לפעמים אני חושב שכשמוזה בורחת לי, אני בטח נושם ממש הרבה מילים.

מילים חסרות משמעות, הגה, וצליל, ועוד צליל, ועיצור, ותנועה, וקולות משפות שונות, ואותיות שהמורה לצרפתית כועסת שאני לא יודע לבטא נכון.

את הכל היא יודעת, מוזה. אז למה היא בכלל צריכה את המחמאות ממני?

ואז ראיתי שכבר די מאוחר, וכדאי שאני לא אלך היום לבצפר, כי המורה לספרות נורא תתאכזב, ותגיד שהיא לא מקבלת תירוצים כמות "ברחה לי המוזה".

אז הלכתי לישון. מדי פעם, כששמעתי רעשים משונים, חשבתי שאולי זו מוזה, אבל זה היה רק החתול.

קמתי בצהריים, פתחתי את הדלת של המקרר, ואז ראיתי אותה, מסביבה הילה של מילים ומילים, שוכבת קפואה וחסרת הבעה, בתנוחה לא נוחה במיוחד, בין המדף של הגלידות לשניצל טופו הקפוא.

הוצאתי אותה משם, והכנסתי אותה למיקרו.

כל בנאדם נורמלי אחר היה מרגיש נורא רע לאבד את החברה הכי טובה שלו,

אבל לי התפשט חיוך נורא גדול על הפנים, ובאופן די אינסטנקטיבי יצא ממני המשפט "רואה, מוזה? בסוף אני ניצחתי."