השמש החלה לשקוע, בוערת בורוד בוהק על רקע שמיים שצבועים בכתום אפרסק של מברשת מלוכלכת. הבטתי בה, משתדלת לא למצמץ. שתינו מעל כולם, אני ואמא, משקיפות על ריבועים קטנים, מאחורי כל אחד יש אישיות. ואיך שהשחורים והלבנים מתמזגים להם, מטשטשים את הגבולות הברורים בתרבות של כל אחד, הופכים את כל העולם ליחידה אחת. ואנחנו, לשתינו עור בצבע בוץ ועיניים בצבע תכלת, חולקות את הגנים, שותפות לרוב התכונות, ובכל זאת כלכך שונות. לעולם לא הצלחתי להבין אותה, איך שנכבו עיניי התכלת, ואיך שאצלי ניצתה בהן האש. "את עוד נאיבית, ווידאד," היא אומרת לי, במבטא כבד. "את תפקחי את העיניים שלך יום אחד, ותביני." פורשת שמיכה מעוטרת אותיות בערבית בגוונים של חול, ומבטיחה לי אלפי הבטחות. אפוקליפסה קרובה, מלחמת עולם שלישית, אין לדעת מה יקרה מחר, מניעה את ראשה, וחוזרת לסרוג כיפה חדשה לאבא.

ואני רק בכיתי שעות כשאבא הלך ולא חזר. לבד בחדר האטום עם שלטי ההפגנות שלי. היא לא באמת הייתה שם, זה רק הצל שלה שישב על כיסא הנדנדה הגדול והקטין את השמלה השחורה שלה, כדי שאוכל ללבוש אותה להלוויה. בהלוויה בכלל לבשתי מכנסי חאקי קצרים, כורעת על השיש הלבן, ומתפללת. לא ידעתי למי, לא ידעתי בשביל מה, אבל ידעתי שככה זה בהלוויות. מבטים ננעצו, הערות מכאיבות, ואני לא שמעתי כלום מלבד טיפטוף קל של דמעות על ריקוע של כסף.

את הכיפה היא ביקשה שאשמור לבניי, ומאז לא עזבה את המסרגות. מנבאת לי עתיד נוראי, וסורגת כיפות.

עיניים תכולות הביטו בי מבט מלא משמעות, הצבעים הבוהקים לא צרבו אותן, הן מסוגלות לכל.

מנסה לדבר, עוצרת, נושמת לאט, ולבסוף פולטת "אני מצטערת". משאירה בידי שק אסימונים ושטר קטן.

ואני, שתמיד יודעת מה לעשות ואיך, רציתי לקפוץ אל תוך ההמון שלמטה, מעורבב בצבעים. לחלק את כולם לחלקים, שהכל ייראה לי מסודר ומאורגן. רציתי את שלטי ההפגנות שלי, את החברים בתנועה, רציתי את הביטחון לדעת שמשהו נותר לי.

אבל השמש שלנו שקעה.