את הפעם ההיא, שאני והאושר נפגשנו בפעם הראשונה, אני לא זוכרת. הוא כעס כשגילה, כי גם ככה אנחנו מתראים לעיתים רחוקות, ומה, לכל רגע שלנו יש את הייחוד שלו. ואני חיבקתי אותו, בצורה כזו שהוא ייאלץ להתרפק בין שערותיי ולשתוק. שתיקה היא קסם.

האושר אהב את הפגישות הלא-תכופות שלנו, הוא חשב שזה גורם לי להעריך את הקשר. לכן הוא לא בא לעיתים קרובות, על אף שהוא די חיבב אותי, לטענתו, וכמעט כל פעם הוא אמר שלכולן יש את אותו הניצוץ בעיניים, אבל רק לי יש את הזיק.

לי לא היה אכפת שיש לו עוד מישהי, אפילו באותו הרגע. אהבתי לחלוק את האושר, אולי אפילו כדי לדעת שהוא קרוב אליי מכולן, משאיר אותי לסוף בשביל הזכרון היפה. זה כמעט ונרקיסיסטי לחשוב שהאושר מאוהב בך, אני יודעת, אבל במקום מסויים הוא גם היה תלוי בי. זקוק להערכה העצומה שהייתה לי לאושר, לראות כל פעם איך אני מתפוגגת אחרי שהוא הולך, ולחייך חיוך ניצחון קטן.

בפעם הראשונה שלמדתי את הדרך אל האושר, בעזרת מפה מפורטת ומסובכת של ריאות מזפת וכבד בצבע חום, הוא הופתע למצוא אותי. התאכזב קצת שאני כלכך קלה להשגה, שאני באה בלי הזמנה או מפתחות, לובשת עיניים מפוחדות, כמה שריטות ומעיל של אגואיזם טהור. הוא נהג להעניש אותי לעיניי כולם, למען יראו וייראו, אך היה לוחש באוזניי מילים יפות, נושק לשפתיי ומותיר טעם מר.

נהגתי לבקר את האושר לעיתים קרובות, העונשים הקטנים היו שווים את הדקות במחיצתו.

כשאספתי את כל הרגעים שלנו יחד, לאלבום המילים האדום שלי, הבנתי שאני בקושי זוכרת את כולם. הכרזתי שוב ושוב שזו הפעם האחרונה שאני נוסעת אליו, שרגעים עם האושר צריכים להיות הרבה פחות יומיומיים, שכבר התרגלתי אליו, ואנחנו קצת כמו זוג נשוי. התפוגגות האופוריה שלי הפכה לשקיעה בגעגועים, והייתי רצה אליו שוב, פורשת ידיים לחיבוק, ומרגישה שמשהו בו חסר לי. אולי הרגש.

אלה היו ימים קשים, כשהאושר הפסיק לאהוב אותי, והבנתי שלפעמים אפילו הנסיעות מיותרות. הנסיעה האחרונה שלי אל האושר נגמרה בהבטחה, שאבור לבקר אותו רק לעיתים רחוקות, ושוב נלמד אהבה וההערכה ביחד. ידעתי שאלו מילים חסרות משמעות, אבל היה להן צליל נהדר.

~

עשן לבן שט בעונש באוויר, והסיגרייה שלי לאט לאט נגמרת. נמלים קטנות רצות את הכדור הבוער, ממהרות לפני שהיום הכתום יאפיר, טיפת גשם תסחוף אותן אל רחוב מוצף, מתחת לגלגלי מכונית, או רגל של ילד קטן שכבד למד את העולם ואכזריותו בלי שיידע. הכתובת האדומה נעלמת, רק ספוג צהבהב נשאר מתחת לעשן הדועך, ואיתו בורח גם המוות שלהן, בלי שבכלל ידעו.

עץ מוריק חורץ לשון אל עבד שכנו העירום, משליך עלה כאילו-בטעות, וצל הבניין השקט זז עם מחוגי השעון, חושף דשא מסנוור שקם לעוד בוקר מתחת לעמודים הצבועים במברשת עבה. (אפילו שהוא עוד עייף).

ואני מותירה אותה שם, רק הפעם, כדי שאף ילדה אחרת בתוך רעמת תלתלים שתרצה קשר רציני ונקי עם האושר לא תחזור לכאן, כי היא תדע שהיא לא הראשונה.