[ליצירה]
חביב,
היו לי פעם משקפי שמש שאח של חברה שלי מצא הביא לה והממנה הם התגלגלו אלי, הם שמשו אותי הייטב עד שהתיישבתי עליהם. (למעשה יש לי אוספ סיפורים מהחיים על אבידות ומציאות בתור מאבדת פטאלוגית, והמציאות הזאת עולה על כל דמיון)
וכמו תמיד - מה שצריך לקרות קורה בסופו של דבר,
משקפי שמש הולכות לאיבוד וגם אנשים מתים.
[ליצירה]
קטע ממש טוב, נהנתי ממנו.
אבל הייתי מורידה את הסוגריים בפיסקה הראשונה, לדעתי הכתוב בתוכם קצת הורס ולא קשור, איכשהו הכנסת משהו סתמי ורדוד אל קטע שיש בו עומק.
אך זאת רק דעה.....
[ליצירה]
אחח, כמה פוטנציאל....
אך איזה פספוס.
הרעיון טוב, אילו היית משקיע יותר בהוצאתו מהכח אל הפועל זה היה יכול להיות נהדר.
ומסכימה עם יאצק לגבי הגיברת, זה היה הופך את זה למשעשע.
עלה והצלח....
[ליצירה]
זה הזכיר לי (וסלח לי על הציניות) קטע ממערכון של הגשש החיוור:
"תהיה גבר... תהיה סמרטוט.... תהיה גבר.... תשפיל את עצמך"
(גשש מפורש)
אין רע בבכי,
הוא כמו הגשם שיורד כשנשבר חמסין,
הוא מצחצח את הנשמה ואת הנשימה.
לפעמים כשכבר לא יכולים לשאת צריך לשפוך,
להתרוקן כדי לרחף בתום ההיטהרות.
אבל אני מזדהה איתך בהרגשה של החוסר רצון לבכות, כשאנחנו בוכים אנחנו נראים חלשים בעיני עצמנו, חלשים כי יש לנו רגשות, ולמי שיש רגשות יש יכולת לאהוב אך גם להיפגע, זוהי תופעת הלואי של הרגש.
[ליצירה]
בחתונות יש את שמחת האדם הפרטי ויש את שמחת הכלל. אותה שמחת הכלל היא זו שזרה לי.
(חלילה לי שלא לקחת חלק בשמחת האדם הפרטי ולשמוח עימו בשמחתו, בעיקר כשמדובר באדם קרוב.)
באופן כללי זהו קטע בדוי שנכתב על סמך התרשמות מהחתונה האחרונה שהייתי בה.
מה שכן - תמיד בשמחה! : )
תגובות