בס"ד

  לפחות יהיה לי מה לספר לילדים" הרהר בינו לבין עצמו.." כשציניות מהולה

בעצב ממלאת אותו. הוא החזיק בידיו שאריות של עולם .שהלך לו.האמת,לא 

עולם שהלך היא המילה המדויקת, אלא עולם שנלקח.ידיו שתמיד שימשו  

אותו למלאכה עדינה כמו נגינה, היו מיובלות זכר למאבק העיקש שהטביע בו

הפינוי.. 

  רק לפני כמה חודשים המקום היווה פיסת גן עדן עבור רבבות אנשים 

ועכשיו גהנום

  . אפילו הקברים שבד"כ גרמו לאוירת דכדוך חסרו לו עכשיו אפילו המתים

חסרים... 

 הטרקטורים גדעו את שהמחבלים לא יכלו לו. הוא קימץ בידו את שאריות

 גדר התיל עד שהחל לזרום דם ,שנספג באדמה, "כמה אירוני" חשב לעצמו

שהדם נספג באדמה שונה כ"כ מהמדרש שנבוזרדאן שר הטבחים שחט מאות

 פרחי כהונה עד ששקט דמו של הנביא זכריה, ואילו פה,האדמה בגדה

 בנו וממשיכה לצמוח ולהצמיח, בזמן שאנו גדענו את מיטב בנינו על מזבחה..

איך היינו כאלה עיורים,זעק, ספק בקול ספק בליבו "פינוי לא יהיה" הכריזו  

 כמה רבנים, אז הכריזו.

 עיניו כבויות על רקע גלי הים העזים. צבעו הכחול והתוסס

  של הים השתקף בעיניו השחורות והכבויות, הוא הרשה לעמו להתחכך 

   פעם אחרונה ברגבי האדמה הסדוקים -בגלל הקיץ, לא בגלל שהם נסדקו

  למראה כמה לבבות סדוקים. הוא חש במגע הנוקשה של האדמה. והלך לו

 .
והיא קראה לו "בוגד" והוא היה נבוך

 " לאן אתה הולך". 

והוא לא התאפק וסובב את ראשו הביט בפעם האחרונה

לראות מי קוראת לו..הוא הביט בה יפה מתמיד

 התמזג בעפרה,והפך ישות אחת

האדמה בגדה שנית

עדות דוממת לעולם שנעלם

יאוש...