[ליצירה]
מכאן חייבים רק לטפס למעלה, אין מקום לפיספוסים!
כלנית-
בשיר שלך את שולחת ביקורת חריפה על התנהלות הציבור הדתי לאומי. יש בו אמת מרה וכואבת אך הסף שלו נחרץ מדי, עוד לא הגענו אליו ונראה כאילו את מבקשת אותו. לצד השפל הגדול שכיוון להשאירנו ערומים התגלו תעצומות מחודדות ומיוחדות. ועכשיו, תוך העשיה שלא נגמרה אנו חייבים לחשוב כיצד אנו ממשיכים הלאה ולא נסוגים אחור.
בהצלחה לכולנו!
[ליצירה]
מכל השיר שכתבת ישנו משפט אחד שנחרט אצלי
"נפל בעת מילוי תמימותו"
אכן, כך הם פני הדברים.
[ליצירה]
[ליצירה]
פססס...
ניתן להשתמש בשרותיך?
אני בדיוק תוהה מה לעשות עם הקופאיות האיטיות בסופר, שככל שהן רואות שיש יותר אנשים בתור אז הן עובדות יותר לאט. הדבר הכי מעצבן בכל העסק זה המבצעים, לאחר שעמדת שעה בטור ושמעת את כל הפרוט כבר יותר מדי פעמים עד שאתה יכול להחליף את הקופאית אתה מגיע לסוף החשבון והיא ממש נהנת לפרט בקול שיכול להוציא פילים משלוותם, את רוצה: 2 פסטות במחיר אחד, חסה רקובה בשקל, כרטיס כניסה לתערוכת הפקקים הבינלאומית בחצי מחיר...... ועד כל מני דברים בלתי נצרכים בעליל. זה סוג של שטף דיבור טרנסי שבלתי ניתן לעצור, אפילו מבטי העיניים של דיירי התור המתארך לא יפסיקו את המנגינה הזאת.
חוצמיזה.... זה הזוי וזה כתוב נהדר.
[ליצירה]
תוהה ובוהה
עוד אדם אחד נותר
עוד שוחר טוב אחרון
עוד מאמין בודד הוא
עוד חולם את המחר.
עוד לא אחז בו היאוש
עוד לא כבתה בו התקווה
עוד מחייך כי הוא יודע
סוף העולם רק אשלייה.
"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל -
תאמין שיכולים לתקן" (נראה לי שאמר זאת רבי נחמן מברסלב)
[ליצירה]
בתמלך-
זה לא ג'וק זה פרוק רגליים ופרוקי רגליים הם יפיפיים. זה שחלקם חולקים איתנו מזון משותף - מה שמביא אותנו להלחם בהם עד חורמה לא הופך אותם לאיכס. מה גם שחלק מתושבי הגלובוס ניזונים מהם ועל כן לא אומרים איכס על אוכל!
וחוצמיזה לידיעתך גם פרפרים הם פרוקי רגליים כך שגם הם ג'וקים אחרי הכל ולרוב לפני שהם מצמיחים כנפיים הם לא נראים כל כך מלבב!
ועוד פרט קטון ואחרון על פרוקי הרגליים: הם הקבוצה הגדולה ביותר בעולם החי והיא כוללת כ-80% מכל מיני בע"ח הידועים עד כה והם נמצאים בכל מקום שניתן לחיות בו על פני הגלובוס.... (בזכות זה הם כל כך רבים וכל כך מגוונים ומיוחדים)
אלו היו שישים שניות על.....
: )
[ליצירה]
זה הזכיר לי
כתב אלתרמן:
היו פעם איש וצילו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש. עבר מצד אל צד,
הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
נסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.
רץ אחריו האיש ברחוב,
צוח אל מכרעו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צוח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.