לאורך ירוקת הירקון
מבצבץ זיכרון האדמה את
ממטרי אמש.
גבעול שקטפתי, נחמץ בקירבי
זה טעם גסיסתו
והמים משקרים לי רצון לטבול.
בכל פעם שאקרב
דמותי מיטשטשת
מושכחת יעד או זהירות
ישנו רק שקט הזרם
שקט זר
מפניו מזהירות הצפירות בכביש הסמוך.
ברווז יחידי מהלך געגוע
לחולות, לפני שניזרו בעינינו.
לאהבת אדמה ללא גדר.
ואני כבר מזמן שלך, מכורה.
תגובות