אז אולי זה בגלל שאמרת שאני יכול לכתוב לך מכתב. אולי זה בגלל שכבר מזמן רציתי. אולי זה בגלל שזה קורה לך הרבה – שאנשים מקבלים ממך השראה למשהו שהם יוצרים. אבל לי זה לא קורה הרבה. בכלל, בכלל לא. ובכל זאת משהו קרה לי באותו יום שפגשתי אותך. ואמרת שקוראים לך נועה. וחייכת. והרבה מאוד חומות התמוטטו אצלי כמו מגדל קלפים רעוע אחרי שזה קרה. זה כיף, כשחומות נופלות. האוויר זורם יותר בחופשיות, אתה מרגיש קל יותר – מעין ריפוי. אולי זה מסביר קצת מאיפה ההשראה. אני דווקא לא יודע איך להגיד את זה במילים. דווקא את זה, אני לא יודע. המילה קסם היא יותר מדי מובנת בהקשר הזה. אפשר אולי לקרוא לזה נס – משהו שחשבתי שנעלם עם שנות התיכון. שאולי תמיד היה אשלייתי ובלתי-נמצא. אפשר אולי לקרוא לזה יופי, כי יופי, כך אומרים, הוא הבטחה לאושר. והאמת היא שמעולם לא שמעתי הבטחה ברורה יותר מזו שמתנגנת באזניי כשאני לידך, או חושב עלייך, או שניהם. את שינית אותי, וזה לא קורה לי הרבה. יש כל-כך הרבה דברים יפים באוויר שסביבך שזה פשוט תענוג לנשום אותו, להיות שם, קרוב. אני לא יודע אם אני אראה לך את המכתב הזה. הוא יותר מדי מבהיל. הוא מבהיל אפילו אותי, בדברים המוחלטים האלה - שחשבתי שאלי כבר לא יגיעו, שהגעתי לאיזור דימדומים של רגש. את בתור עוגן בתוך כל הסערה הזאת אפילו לא מודעת לסערה. והשיער שלך הלא תמיד נראה סתור רוחות, עם עיניים כמו ים שזה עתה סיים לגעוש - - ובכל זאת את מקרינה מעין שקט. אלי. אולי אני מרגיש סוג מסוים של שלמות לידך – אולי אני מרגיש שלווה. והאמת – זה כל-כך טוב, שאני מפחד. וזה לא קרה לי כבר הרבה זמן. שאני אפחד. אולי כי לא היה לי ממש מה להרוויח או לאבד. איתך יש משהו כל-כך גדול שאני לא מעיז לקרוא לו בשם. אולי לא מעיז לקרוא לו בכלל. אני באמת דואג שמא לא תאהבי אותי, שמא את לא מרגישה אולי שום דבר, אולי איזו משובה אגבית שיש אכזריים מספיק לקרוא לה ידידות, אך לא מבינים שזה כמו הגשת כיכר לחם למי שגווע בצמא. אולי בגלל זה אני לא יודע אם לתת לך את המכתב הזה. ביקשת מכתב, ויצא המכתב הזה, בהשראתך. בלעדייך זה לא היה קורה. אני מקוה להכיר אותך טוב יותר עם כל יום שחולף. אני מרגיש שכמה שאהיה איתך יותר – אני אהיה יותר מאושר. אני לא מעז לקוות שזה יהיה הדדי. אני יכול רק להתפלל. כמה ניסים כבר יכולים ליפול על חוטא כמוני ? והאמת, אני אפילו לא מעז לבקש. אבל אין ברירה. במצבים כאלה, או שאתה רוצה לתת לעצמך או שלא. ואני כן, אני באמת שכן. אני חושב שמגיע לי. מגיעה לי איזושהי משמעות לכל מה שעברתי עד עכשיו, מגיע לי איזשהו צדק, אישרור מחודש למה שאני מרגיש שנכון, למה שאני יודע שאפשרי. הרי תמיד ידעתי שיקראו לך נועה – את לא יודעת ? ואת הנועה הראשונה שבאמת יוצא לי להכיר, תאמיני או לא. ואני לא חושב שזה מקרה. ותראי מה עשיתי ממך כבר – קללת הכותבים. "מטפחת כחולה הופכת פתאום לעומק באר" אמרה דליה רביקוביץ'. אבל האמת היא, האמת המפחידה היא, שזה לא נכתב. לא כתבתי את המכתב הזה. הוא יצא ממני. נא, צורח, דביק. לא מעובד, מתפתל, מועד אל פתחייך, מקווה ל. ל... אני לא מעיז לומר. אני חושב שאני שוב מתאהב. Damn ! כמה זמן עבר כבר מאז הפעם האחרונה ? שגיא