23/12/05

הכאב

הכאב הצורב,

כגלי הצונאמי

הולך ומתעצם.

מחוף השפיות

את ההגיון גורף,

אל תהומות הנהי

עד בלי יכולת נשֹוא.

כאש בבשר מלחכת,

כגחלים לוחשת.

ארובות העיניים נפתחות.

הדמעות מאליהן זולגות,

בלווית אנחות

שאת הדממה קורעות.

לפתע,

הכאב הצורב נסוג.

יכולת החשיבה שבה.

אז היא הבינה,

את אביה-

 בעת מחלתו.

בכאבו העז,

ספק כפיו

ותפילה לחש

כי יבא –

המלאך הגואל

וישֹאו מכאן.