היום בחזרה הביתה, גיליתי שהחיים זה כמו נסיעה ארוכה באוטובוס.

הנהג הוא כמו אלוקים. אתה משלם ומקבל ממנו את ה"אישור" לנסיעה.

 אם ניגשת אליו לפעמים הוא מחייך אליך, לפעמים הוא נראה זועף. אבל באמת, הוא רק נראה זועף. ביום אחר - אולי אפילו יאמר לך "שלום".

אתה ממשיך פנימה:

יש מעט או הרבה אנשים. אתה מסתכל אליהם, חלק מסתכלים עליך.

חלק יכולים אפילו לעצבן אותך, חלק נראים לך מאוד נחמדים. חלק לא מעניינים אותך.

אתה רוצה לשבת. אין לך קריזה לעמוד, או שאתה לא מוכן לשבת כי נוח לך יותר לעמוד, כי אתה נחמד לאחרים, כי אתה לא רוצה לשבת ליד אחרים או סתם כי אתה חושב שזה יותר מגניב לעמוד.

אם בחרת לעמוד:

תהיה עסוק כל הנסיעה בלא ליפול על אנשים אחרים, קצת קשה בלי להתיישב. לפעמים גם עמודים לא מספיקים. שלא נדבר על הלולאות שיורדות בלי קשר מהתקרה, אם אתה גבוה - תקבל הרבה מכות בראש מהן, ואם אתה נמוך, כמה שתנסה לתפוס אותן, תמיד הן יברחו לך מהידיים.

מידי פעם תמצא את עצמך מבצע ריקודים סלוניים עם עמוד, לוחץ מספר פעמים בטעות על כפתור ה"עצור". בדרך הזו, תהיה בטוח שאתה רוצה לסיים את הנסיעה הזאת כבר (אפילו שבחוץ חם, ובפנים יש מזגן).

אם בחרת לשבת:

אתה מסתכל על אלו שלידך. בלי שיראו, מסתכל עליהם טוב.הם לא מעניינים אותך ואתה גם לא מכיר אותם בכלל, אז מסתכל דרך החלון. חנויות, בתים, אנשים, כלבים, חתולים. רצים מהר לאנשהו.

מידי פעם אתה רואה משהו מעניין וכ"כ מתלהב מזה, אבל הנהג ממשיך הלאה, ומה שנשאר מול העיניים הוא ערבוב הצבעים של מה שראית. אל תתבאס, תמיד תוכל לחזור לשם שוב, אם תזכור את מספר הקו שלקחת.

אנשים קמים ואנשים באים,יש שמצאו חן בעינייך, יש שהסתכלו עליך,יש שהסתכלו דרכך.

בסופו של דבר, זה לא יעניין אותך.

זהו, לחצת על הכפתור או שמישהו אחר לחץ-

הגיע הזמן שלך לרדת.

אתה קם ולוקח את הדברים שלך, לא אומר שלום לאף אחד

והולך הביתה.