שבירת הכלים באה מתוך מה שהם מתמלאים יותר אור ממה שהם מסוגלים להכיל.
הכלים נשברים, האור מתרסק אל החושך, בתוך השחור הוא מנצנץ כרמץ המלחש באפר.
הכלים התמוטטו מרוב אור, מפני שלא בקשו אותו, לא פנו אליו כלל, לא הכינו עצמם לקראתו.
הכלים מוזנחים וחלשים, סדוקים וחרוצים, נעדרי כל עניין בשפע האור.
להתעלם מאור ד´ אפשר רק כשנדמה שיש לך הכל.
אתה שרוי ברוב טובה עכשוית ושמח בחלקך. לא מבקש עוד, להוסיף ולבנות, לתקן ולשכלל.
אינך פונה להתהלך לפני ד´. אינך יודע את דרך ד´.
חמור עקש בשדה קוצים, ראשך באדמה, מלחך מזונך. זה כל עולמך.
ברפיונך אתה מאבד כוחות איתנים. הכלים נשברים, האורות מתמוטטים אל החושך – לקנאה, שנאה ומריבה, פיתויי היצר והתאווה.
* * * * *
בגן עדן, האור שפע ללא כל טרחה, חסד אלוהים היטיב ללא תמורה.
אדם וחוה זלזלו באור, הוזילו את ערכו, אין להם צורך בו, נטשו את הכלים.
אדם וחוה אבדו יראת אלוהים, החשיכו את העולם.
במעמד הר סיני, ד´ משכים לפתח עמו, מבקש קרבתם.
הם מואסים בו, לא צריכים, יש להם הכוח לברוא אלהים לעצמם.
ישראל במדבר זוכים לשפע חסדים, אבל הרחבת הכלים מחייבת הליכה בדרכי ד´, קיום מצוותיו...
אם כך – אינם רוצים, מפנים עורף לארץ המובטחת: נשובה מצרימה לעבדות המופקרת.
דוד המלך משלים את כיבושיו. עיתותיו בידו למנוחת צהריים, אין לו טרדות: "לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת..."
אמנם גם אחרי השבירה יש תיקון: אחרי שבירת הלוחות נתנו לוחות שניים. אחרי דור המדבר יהושע כובש את הארץ. בנה של בת שבע – שלמה הוא ממשיכו של דוד...
* * * * *
ההכרה שאני עפר ואפר, שכל טוב שיש לי הוא מחסדי ד´ בלבד, זוהי פניה אל האור האלוהי.
הנכונות להרתם לקיום דבר ד´ ולבטל כל עניין אחר כנגדו – זוהי הרחבת הכלים לקבלת השפע האלוהי.
הדרך אינסופית. השאיפה אינה לסיים אלא להתקדם. לעולם להרגיש חסר, לבקש ברכה, לי ולעולם.
אני הופך את עצמי, כולי, כל ישותי, להיות כלי לקבלת האור האלוקי, להכיל את השפע.
מי שמקבל עצמו ככלי, מבין שכולם כלים: כל יצור זעיר, כל רסיס של קיום וחיים הוא כלי לקבל אור אלוקי, כל תא ואיבר בגוף, כל גוף, כל כוכב, כל העולמות, כל ההויה כולה...
הבורא לא יצר את השפע לעצמו, השפע האלוהי לא נועד אלא להשפיע בבריאה.
האור הוא ראשון הנבראים, השפעת החסד החומרי והרוחני, המקיים ומדריך את הבריאה.
לבריאה ולכל בריותיה אין חיים אלא ממקור השפע האלוהי.
אין להויה שנוצרה מאין, קיום מכח עצמה, ללא השפעת היש האינסופי עליה.
לבריאה גם אין תכלית, משמעות ומטרה, מכח עצמה.
אין להויה שאיפות אלא מהדרכת רוח אלוהים המרחפת עליה, מתורת ד´.
כל הבריות הם כלים.
ישראל שזכו לתורה, הם בריות הראויות לדעת שהם כלי.
כלי היודע את עצמו, יכול להכיל רוב אור, לכן מושפעת עליו ברכה רבה.
אם אינו מעוניין בכך, אם אינו מוכן לכך, הוא נשבר.
ישראל, כלי ראוי לברכה, לא מסוגל להשחתה.
אם נטמא אין לו טהרה.
אבל יש לו תקנה.
קלקול הכלים, החמצת האורות, השחתת השפע, הוא חטא בישראל. כלים אלו שנטמאו אין להם טהרה, רק: "שבירתן מטהרתן".
דוד החוטא לא מבקש מחילה, מחיקת העונש, אלא תיקון, גם אם יהיה קשה ומכאיב: "כבסני מעוני ומחטאתי טהרני". ובלבד שישוב להיות כלי מקבל אור: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי".
הוא זוכה לכך – לשבר ולתיקון.
השבר, מסכת היסורים בביתו, גילוי עריות ושפיכות דמים, מרד ומלחמה.
אבל מתוך השבר קם התיקון, בניין חדש, שלמה ידידיה – בונה המקדש.
תגובות