- על הרוח הקרירה בצווארי-

החורף חוזר ומתקרב

לעוד רומן מזדמן הנוגע באדם.

הוא מרטיב את גופו,

ברוח קרירה מלטף את צווארו,

המרעיפה עליו את אבקת

פיית הרגע השחרחרה, הכחולה

שנדדה עד כאן

ופתחה את אוהלה הקסום והגדול לאין שיעור

באוויר.

ובמבט עייף ושחוק

החל הקיץ לארוז.

את אדי המדרכה,

העננים הדקים,

את הקוצים,

והצהוב.

את כל אלו ארז.

את היומיום הוא ארז

את הפנים החדות החשופות הוא ארז.

את חוסר ממשות ההוכחה הגשמית, הוא ארז

את השיר הפשוט של הלחם.