מונחת בתוך קופסת הפלסטיק השקופה שלה, מביטה דרך החלון בעוברים ושבים. באנשים הממהרים לעבודה, בנשים עם עגלות תינוק, בילדים קטנים רצים וצועקים, בנער ונערה שהולכים חבוקים זה בזרועות זו, ויותר מכל בילדות הקטנות. הילדות הקטנות שניגשות אל החלון ומביטות בה בחזרה, ואומרות "אמא, אני רוצה כזאת!" ולפעמים אמן לוקחת אותן ביד ואומרת "אין לנו זמן" או "הבובה יקרה מדי" או "ליום ההולדת שלך תקבלי אחת כזאת" והן לא קונות אותה. יש אמהות, כנראה עשירות, או כאלה שיש להן זמן נכנסות לחנות עם הילדות הקטנות וקונות בובה הזהה לחלוטין לזו שבחלון הראווה. אבל לא אותה אחת.

עובר הרבה זמן. איש עוד לא קנה את הבובה הזאת, היא יושבת שם בתוך הקופסה שלה ומביטה דרך החלון. עוברים אנשים ומסתכלים עליה, ילדות קטנות רוצות שתהיה להן אחת כמוה, אבל לא אותה. וגם אם כן, הן לא יוכלו לקבל אותה כי היא נמצאת בחלון הראווה ואם לא תהיה שם, איך ידעו האנשים שבחנות הזאת יש בובות כאלה?

לפעמים הבובה חושבת שתפקידה חשוב, שבלעדיה ילדות קטנות היו עוברות על פני חלון הראווה ולא מביטות, ולא הייתה להן בובה ולבעל החנות לא היה כסף. אבל לפעמים, כשהילדות הקטנות יוצאות עם הבובה החדשה שלהן, היא חושבת שהעולם לא צודק. הבובות האחרות שבחנות, כולן נראות אותו דבר, וכולן מונחות בתוך קופסאות של פלסטיק מסודרות בשורה ואין איש מבחוץ רואה אותן, והן לא גורמות לאף אחד לדעת שהן קיימות שם, ואותן קונים. אבל היא, היא יושבת בחלון, מוצגת לראווה בפני האנשים, רק בזכותה ילדות קטנות יודעות שבחנות יש בובות, רק בזכותה נכנסות האמהות וקונות לבנותיהן בובה יפה, ורק אותה אף פעם לא קונים. רק היא נשארת לבד בחלון, בלי ילדה קטנה שתשחק איתה, שתלביש אותה ותרחץ אותה ותסרק את תלתליה הזהובים, שתקח אותה איתה, שתשבור אותה ותלכלך אותה ותדביק אותה אחר כך. ולכל הבובות האחרות יש ילדות קטנות שהן שייכות להן, וכולן נמכרות בסופו של דבר. אפילו אלה שנמצאות מאחורה על המדף, והן אינן עושות שום דבר.

כשהבובה בחלון חושבת מחשבות כאלה היא נעצבת ובוכה. בכי שרק בובות בוכות, על כך שאינן שייכות למישהו. וכשהיא בוכה היא שוב מסתכלת על האנשים ברחוב, אלה הממהרים לעבודה, אלה המובילות עגלות תינוק, באלה הקטנים שרצים וצוחקים, באלה שהולכים מחובקים, ובעיקר באלה בשמלות הקטנטנות שעוצרות ומביטות בה דרך החלון, אך לעולם אינן קונות אותה.