"את ארנבת?" מישהו שואל אותה. והיא מחייכת חיוך ציני, ומקרבת אותי לפי. הייתי צועקת שתעזוב, שסבלתי מספיק בשביל לסיים בתוך קיבה של ילדה-עם-הרבה-קיבה, אבל אין לי איך, כי אני גושי אורז תפוח מחוברים יחדיו בואקום, ואני בספק אם במצב כזה אתם הייתם יכולים לדבר.
היא בנאדם די טיפש, הילדה הזו, שאני עתידה לבלות את שארית חיי (סימן שאלה) בין מיצי הקיבה שלה. לפני כמה דקות, כשעוד הייתי בתיק שלה, שמעתי אותה מרצה לאנשים על זכויות של חיות ובולשיט כזה. זה נורא מוזר, שחיות הן מסכנות, ו'אויאויאוי, מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה', אבל אני, אני שעברתי את כל הדרך בשקי-אורז סיניים, ואותי מכרו בטורנירי שחמט עולמיים, ולמפעל של הניילון שלי שר האוצר נתן תקציב, דווקא אני? כלומר, לעזאזל, תראו לי תרנגולת אחת שעברה חצי מזה.
הכל אני מוכנה לעבור, הכל! אבל, להכנס לקיבה? ועוד לקיבה של טבעונית! עם עבר כמו שלי!
הייתי תובעת אותה, בחיי.
וכל האנשים נגעלים ממני, כאילו מי יודע מה. אז אני נראים כמו קלקר, אפשר לחשוב שהם נראים יותר טוב. מעט מאוד אנשים יודו שהם באמת ובתמים אוהבים פריכיות אורז, וגם הם, אניני טעם ארורים, "רק את אלה עם הדבש". לא שאני מתלוננת, כן? אבל, הקלמנטינות בתיק שלה היו פשוט נורא סנוביות, ופריכית כמוני צריכה להיות מוחמאת מדי פעם, ככה, בקטנה. ואם לא אני, אז מי?
וזה כלכך אירוני, שדווקא אני התגלגלתי להיות פריכית אורז. הייתי מעדיפה לחיות עם אפונה מבושלת או איזו אבקה במנה חמה. וזה מינימום, כן? אני יותר טיפוס של סיני-ספיד, נורא מסתדרת עם פסטה, וזה. אבל, פריכית?!
"אפשר ביס?" של איזה יצור אנושי ונחות קוטע את מחשבותיי. הייתי בורחת, אבל אני לא יכולה, כי פריכיות אורז לא יכולות לברוח, כי לפריכיות אורז אין רגליים. מעניין אם למג'דרה יש.
ואז, רצף של תווים מוכרים בוקעים מפעמון צרוד במקצת, מר-צלצול-גואל, כפרעליו. הטבעונית מכניסה אותי לתיק, ואני נושמת לרווחה, שסופי יהיה בתוך קיבה של כלב. מקום עם קצת בשר, לשם שינוי.
תגובות