היה בה משהו כזה.. אני לא יודע אם כובש זאת המילה, משהו שמיד משתלט על כל דבר אחר. מין.. אני לא יודע בדיוק מה זה.
בכל אופן, ככה היא הייתה. כל פעם שהייתי רואה אותה העולם היה מת מבחינתי. היא הייתה מין מרכז-היקום כזה, שהכל מסתובב סביבו.
אבל זה לא היה רק קטע שלי, כולם היו ככה. זה היה מין חבורה של אנשים, והיא עומדת באמצע. וכולם כל הזמן מנסים לדבר איתה ולמשוך את תשומת הלב שלה, והיא מסתכלת לכל הכיוונים, מנסה לשמוע רק את הדברים החשובים.
ותמיד כשהיא דיברה כולם שתקו. אני לא יודע איך היא עשתה את זה, אבל תמיד כולם שתקו. רק פתחה את הפה שלה, ונהיה מין שקט כזה, דרוך קצת.
אלעד אמר לי שנראה לו שאני קצת מאוהב בה. אבל אני לא חושב שהוא צודק. אני פשוט ראיתי אותה כמו שכולם רואים. כזאת שלכל מקום כולם מלווים אותה. לא רק כולם, גם עוד כל מיני אנשים. וגם לא-אנשים. לפעמים.
את זה לא אמרתי לאלעד, כי ידעתי שהוא מה זה יצחק עליי, אבל הייתה פעם אחת שבה חשבתי שהעולם מלווה אותה. זתומרת, הטבע. או משהו כזה. כשהלכתי בעיר, ובדיוק יצאתי מהחצר של ערן. הוא גר ממש על הכביש, ליד טאוור-רקורדס מצד אחד ופלאפל מצד שני.
יצאתי משם, ופתאום ראיתי אותה במדרכה השניה. אז בהתחלה חשבתי שאולי אני אעשה לה היי מהצד השני, או שאני אצעק את השם שלה עד שהיא תסתובב. אז כמעט עשיתי את זה, וכבר הכנסתי את האוויר, ואז פתאום ראיתי מין משהו מוזר כזה שלא ראיתי אחר כך שוב אף פעם.
ראיתי אותה, עם ההליכה הזאת שלה, שהיא כאילו לפי קצב, ושמסביבה פתאום הכל מפסיק ומסתובב.
לא אנשים שהפנו את הראש, העולם. הרוח שיש מהמכוניות פתאום התהפכה כולה לכיוון שלה, והעלים החומים על המדרכה, והחתולים שיצאו מהזבל, והגשם שפתאום הפך למין טפטוף כזה, ואיזה שלושה רמזורים שנהיו אדומים על השניה שהיא עברה. הם עצרו את המכוניות בדיוק כל פעם שהיה צריך, והשלוליות בצד שלה של המדרכה הפסיקו לזוז כמעט.
זה היה מין.. משהו מיוחד כזה. כמו בסרט, כשזה נהיה סלואו-מושן ויש מוזיקה פתאום.
כשהיא עברה בפינה של הפיצה פתאום הכל נפסק. ואני פתאום חשבתי למה לא אמרתי לה שלום או משהו? ובעצם, אני ידעתי שהיא בכלל לא תשים לב, מפני שאני רק עוד חלק קטן מהעולם שלה, מהעיר שעוצרת הכל רק לכבודה.