ואולי זה אתה, ואולי זה קולך
שדופק על ליבי, מתחנן שאפתח.
ואולי זה מראה זכרונך הקלוש
מפרק ובונה בתוכי בניינים.
ואולי זו אני, ואולי זה קולי
שדופק על ליבך, מתחנן שתפתח.
ואולי זה מראה זכרוני הקלוש
המבקש ממך אישור בניה.
[ליצירה]
...
מביט, הרי לך כלל:
כל פעם שאני מפרסמת פה קטע, זה בגלל שלא הצלחתי לכתוב שיר.
כלומר, הקטעים שלי הם שירים מפוספסים. או משהו...
(ו-נו, חבר'ה, אפחד לא כבר לא מזהה ציטוטים מרחל?)
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
[ליצירה]
...
קיבלתי.
מסכימה איתך (:.
את הסיפור הנ"ל כתבתי לשם ההנאה שבכתיבתו. יש בסוג כתיבה כזה משהו נעים, חלק, זורם..
וחוצמזה מזמן טענתי שאני יותר טובה בשירה מאשר בפרוזה.
[ליצירה]
...
או..
זה לא אישי או משהו, כן?
אבל לא עושים מחוות לקישון.
קישון זה קישון ומוטב לו שיניחוהו על משכבו בשלום.
לא יודעת, זה כמו שמישהו יכתוב "מחווה למוצארט" עם מנגינה שמשתמשת בכל האלמנטים המוכרים שלו, אבל זה פשוט לא מוצארט. [נו, אל תכעסו על ההשוואה, אני יודעת שקישון זה לא מוצארט].
אתה כותב נחמד מאוד- כדאי לנסות בסגנון משל עצמך.
תגובות