נלסון קילדריף עבד קשה כל חייו, וראה לבסוף ברכה בעמלו - בגיל 62 עמד בראש חברת ביטוח מצליחה, משגשגת ובעלת מוניטין, ששירתה לקוחות רבים ומרוצים (כך קיווה) ברחבי העולם. תמיד נהג להתפאר בפני ידידיו ומכריו הרבים (שידע כי חיפשו את קרבתו בשל הצלחתו ולא בשל אופיו המקסים) ולספר שוב ושוב איך בנה את החברה במו ידיו, איך חסך פרוטה לפרוטה כדי להקים אותה ואיך הביא אותה להצלחתה הנוכחית.
"ניהול טוב" היה חוזר ואומר "הוא המפתח להצלחה. עליך לדעת את מיקומו המדוייק של כל גרוש מהכסף שלך, אחרת הוא נעלם בלי שתדע לאן. תמיד ימצא מישהו שירמה אותך ואתה אפילו לא תשים לב.
"אני", היה מתרווח בכורסת העור שבמשרדו ומתופף קלות על השולחן בעט "ווטרמן" היקר שלו "הייתי חכם יותר".
חוץ ממכרים אלה, אותם היה פוגש במהלך עבודתו ובמסיבות אקסקלוסיביות של "מועדון המיליונרים", היה נלסון אדם בודד. הוא מעולם לא התחתן ("אשה וילדים הם אבן ריחיים על צווארו של המצליחן" היה עונה כשנשאל לכך), למרות שהיו שמועות מופרכות למדי שבצעירותו היה מאורס לבחורה מעיירת הולדתו, והחתונה התבטלה ממש ברגע האחרון, כשהכלה הטריה ברחה מטקס הנישואין.
לא היו לו ידידים קרובים של ממש, והאדם עליו סמך ביותר היה וילארד הארטלינג, צעיר בוגר מכללת הארוורד לעסקים.
באין לו קרובי משפחה, תכנן נלסון להוריש את החברה ואת הונו הפרטי כולו לוילארד, שהיה מודע להחלטה זו ולכן ניסה בכל כוחו להשיג את אמונו והערכתו של "הזקן" (כפי שקרא לו שלא בפניו), וכיוון שהבין את רצונותיו ומניעיו ופעל בחוכמה לפיהם, הצליח לזכות אף בחיבתו של נלסון, דבר שעלה לו במאמצים רבים למדי.
בגיל 70, לאחר 27 שנה בהן ניהל את החברה ביד רמה ובהצלחה, פרש נלסון לחיי פנסיונר שלווים. וילארד הארטלינג התמנה לנשיא ומנהל חברת הביטוח, אך עדיין נשאר "ידידו הקרוב" של נלסון, שכן נלסון התנה את מינויו בכך שהוא "יפקח עליו אישית".
נלסון שמר במשך רוב שנותיו על אורח חיים פעיל ובריא, וכך הגיע לגיל 70 בלי בעיות בריאותיות מיוחדות והוא היה בכושר מעולה יחסית לגילו, עד שבגיל 72 קרה מקרה שהדאיג אותו מאוד. היה זה בערב חורפי אחד, לאחר ארוחת הערב, ונלסון ישב בכורסתו מול האח המבוערת וקרא את המדור הכלכלי בעיתון היומי, כשלפתע חש כאב עז, שפילח את בית החזה שלו ונמשך לאורך זרועותיו. הוא ניסה לצעוק, אך הצעקה נתקעה בגרונו והוא הספיק לפלוט רק קול חלוש לפני שהתמוטט. למזלו, רעש נפילתו הספיק בכדי להזעיק את הטבחית שהיתה בחדר הסמוך.
הרופאים קבעו שזה היה התקף לב קל למדי, ועליו לנוח כחודש בבית החולים ולקחת תרופות שימנעו התקף נוסף. כשהתעורר בבית החולים אליו הובהל, היה וילארד ליד מיטתו, ובחודש שלאחר מכן בא לבקרו בכל יום, מביא לו חדשות על המתרחש בחברה.
כששכב בבית החולים התברר לנלסון עד כמה קרוב היה למוות. הוא הבין, בצלילות מפחידה ממש, כי הוא עתיד למות, וכי המוות נמצא בטווח נגיעה ממנו.
"לא הספקתי להנות בחיי" אמר לוילארד ברגע נדיר של גילוי לב "בזבזתי את שנותי הטובות ביותר על צבירת כסף ובניית החברה, ועכשיו אני זקן ועומד למות ולא אספיק להנות מכך. אמות ערירי ואין לי אפילו משפחה שתתאבל עלי".
"אתה מדבר שטויות" קבע וילארד. "אתה השגת המון בחייך. אין לך על מה להתלונן. יש המון אנשים שהיו נותנים הכול כדי להגיע לאן שהגעת אתה. עולם העסקים כולו מעריץ אותך ויזכרו אותך ואת השגיך..." וילארד שיקר במצח נחושה. הוא ידע היטב שכבר איש אינו זוכר מי היה נלסון קילדריף, אך עובדה זו לא הפריעה לו להמשיך ולמרוח את "הזקן" בתיאורים מעודדים של חייו.
"עכשיו" סיים וילארד את נאומו "תפסיק עם המחשבות הדכאוניות האלה ותקום כבר מהמיטה. אתה צריך לקחת את התרופות שלך".
"כן, בסדר" אמר נלסון אחרי שהקשיב בחצי אוזן לדבריו של וילארד, והפנה את ראשו לכיוון השני. באותו רגע התקבלה בליבו החלטה. הוא ינצח את המוות, ואם לא - לפחות ינסה כמיטב יכולתו.
עוד בבית החולים התחיל נלסון לחפש דרך לביצוע תוכניתו.
הוא שאל רופא מומחה איתו שוחח, כבדרך אגב, אם ישנן דרכים בהן ניתן להאריך את חייו של אדם באופן מלאכותי. "תיאורטית" ענה הרופא "אפשר לשמור אדם, או לפחות את מוחו, במצב של חיים בעזרת מכונות, אבל אלו לא בדיוק "חיים" ומבחינה מעשית יש המון סיבוכים אפשריים. יש החושבים שהשתלת תאים עובריים יכולה להאריך חיים ואף לגרום לאדם להראות ולהרגיש צעיר יותר, אבל אני מטיל בכך ספק. אני זוכר שהיה לא מזמן גם ניסוי בו הצליחו להאריך פי 4 את חייהם של זבובי-פירות באמצעות מניפולציות גנטיות, אבל זה רחוק מאוד מדבר דומה בבני-אדם וגם אם כן - יש לבצע את התהליך בצביר התאים העוברי ולא ניתן להאריך את חייו של אדם בוגר".
"ומה על השתלת מוח?" הקשה נלסון "אם היה לך מימון לכך היית יכול לבצע זאת?"
"אני יודע שהיו ניסויים כאלה בקופים, חלקם אף מוצלחים למדי, אבל העברת המוח מגוף מזדקן לגוף צעיר יותר אינה יעילה מבחינה מעשית גם אם יש התאמה מלאה בין התורם לנתרם, כיוון שרופאים כיום אינם יודעים איך לאחות עצבים קרועים ביעילות מספקת. חוץ מזה, השתלה כזו תהיה אסורה גם ממניעים מוסריים, שלא לדבר על הקושי למצוא תורמים מתאימים."
"אז אין שום דרך לרמות את המוות?" שאל נלסון.
"לא אחת המוכרת ע"י המדע" גיחך הרופא "אבל תמיד תוכל לפנות לרופא האליל הקרוב למקום מגוריך, אם אתה מאמין בשטויות כאלה. היה לי חולה אחד שסיפר לי שהוא בן 200 ומשהו. הוא נראה לי די שפוי ואולי הייתי מאמין לו... אם הוא לא היה נראה כמו בן 30".
"באמת?" נלסון כמעט קפץ ממקומו "הוא אמר לך מה ה"סוד" שלו לחיים ארוכים כאלה?" "זה החלק המוזר. הוא אמר שהוא לא עושה שום דבר מיוחד, רק שותה איזה שיקוי שקנה מאיזה הודי זקן ומוזר, בחנות בשם "נירוונה" בשוק. אבל אז כבר הספקתי להבין שהבנאדם קוקו על כל הראש" נאנח הרופא "חבל. הוא דוקא נראה נורמלי, אבל פטפטן בצורה בלתי רגילה".
"אהה" אמר נלסון, מעמיד פנים כלא מתעניין לאחר שהשיג את המידע שחיפש.
למרות שהוא לא היה מאמין גדול בדברים מסוג זה, החליט נלסון לחפש את החנות והזקן ברגע שיצא מבית החולים. אם המדע לא יצלח להשגת מטרתו, אולי יש כוח "שמעבר לטבע" שיצלח לכך - וחוץ מזה "מה שלא יועיל, בוודאי לא יזיק" חשב לעצמו.
כשבוע לאחר שחזר לביתו, החל נלסון לחפש את החנות עליה סיפר לו הרופא. הוא סרק בעצמו את השוק הענקי, מהלך לאט כשהוא נשען על מקלו ומחפש בעיניו אחר החנות. יום יום הלך לשוק ובילה שם עד שהגיע לאפיסת כוחות כמעט, אבל לא הצליח למצוא את החנות עד שיום אחד, לאחר כשלושה שבועות של שיטוטים ללא תוצאות בסימטאות השוק, הוא מצא אותה.
כמו בכול יום, הגיע נלסון לשוק והחל לחפש את החנות. אותו היום היה חם במיוחד והשמש קפחה על ראשו ללא רחם. כשנכנס לאחת הסימטאות הריקות של השוק תקפה אותו לפתע חולשה. המאמץ וגילו המתקדם נתנו בו את אותותיהם, ויחד עם החום הפך מצבו לבלתי נסבל ממש. הוא נאחז באחד הקירות במאמץ לעמוד, אך רגליו כשלו והוא התעלף. כשהתעורר מעלפונו הערב כבר ירד והשוק התרוקן.
איש לא שם לב לזקן השרוע בסמטה ואיש לא בא לשוק לחפשו כיוון שנלסון שמר את דבר הליכתו לשוק בסוד. כשהצליח לבסוף לקום ויצא מהסמטה, ראה לפניו את החנות. הוא לא זכר שהיתה שם קודם לכן. זו היתה דלת עץ קטנה ומעליה שלט מואר "נירוונה". הוא ניגש, בהתרגשות גוברת והולכת, ונכנס בדלת החנות. החנות היתה קטנה ועמד בה ריח של קטורת. חרוזים ופעמוני רוח השתלשלו מן התקרה, מצלצלים קלות בעקבות משב הרוח הפתאומי שעוררה פתיחת הדלת. על המדפים מסביב עמדו מאות צנצנות וקופסאות שונות, שהכילו מה שנראה כמו עשבים יבשים, קמיעות ודברים אחרים שנלסון לא זיהה.
בעל החנות, שנראה עתיק יותר מן היקום עצמו, ישב על שטיח במרכז החנות בתנוחת מדיטציה, לבוש בגלימת נזירים כתומה. שערותיו וזקנו צמחו פרא וכיסו את מרבית פלג גופו העליון, כמו לא נגזזו מיום היולדו. כשנכנס נלסון פקח המוכר את עיניו, שהבריקו באור העמום בצבע ירוק. חיוכו גילה שיניים לבנות וישרות ובלשון צחה וברורה אמר: “שלום לך. אני רואה שבאת לפגוש את גורלך".
נלסון החליט להיות ענייני. "יש לך שיקוי שמאריך חיים?" שאל. עיניו של המוכר נפתחו בתדהמה והוא קם ממקומו.
"לא. אין לי דבר כזה. אתה לא יודע מה אתה מבקש ממני!" אבל לנלסון היה ברור שהאיש משקר לו והוא התאמץ מדי מכדי לצאת בידיים ריקות. "תבין, אני לא באמת מאמין בשטויות האלו אבל אני מיואש, וכסף הוא לא בעיה בשבילי".
"אתה לא מבין. אסור לאדם לחיות לנצח. זו הקללה האכזרית ביותר שאוכל להטיל על מישהו. גורלו של אדם הוא למות ולהתגלגל מחדש עד שיגיע לנירוונה".
"ומה על האיש הקודם שקנה ממך את השיקוי?" תבע נלסון "הוא לא קנה ממני את השיקוי" חייך המוכר "החנות הזו הוקמה בידי סבי שהגיע לארץ הזו מהודו. האדם שהכרת גנב ממנו את השיקוי, וזה היה הבקבוק היחיד שהיה לו".
"אז כן קיים שיקוי כזה!" קרא נלסון בניצחון. "כפי שכבר אמרתי, המחיר לא משנה" הוא שלף מכיס פנימי של חליפתו חבילת שטרות עבה ונפנף בה לפני פניו של המוכר.
"אהה" פניו של המוכר השתנו ועטו חיוך חמדני "אם אתה מציג את זה בצורה כזאת..."
המוכר ניגש למדף עמוס לעייפה בבקבוקים שונים והוריד ממנו פסל מוזהב של בודהא.
הוא הניח את הפסל על הרצפה ובעזרת פטיש קטן שהוריד ממדף אחר ניפץ אותו בזהירות. בתוך הפסל התכלה בקבוק קטן ושקוף, שהיה מלא עד מחציתו בנוזל עכור ושמנוני. הוא נטל את הבקבוק בידו כמו אחז גחל בוער והושיט אותו לנלסון, שנתן לו בתמורה את חבילת השטרות.
"זה מאוד מרוכז. תדלל את זה לפחות פי מאה. ואני לא אחראי לתוצאות" העיר המוכר. "אפשר לקבל על זה קבלה?" שאל נלסון.
נלסון החליט לנסות את השיקוי למחרת היום ועד אז ניסה להנמיך את ציפיותיו - היה ברור לו שהשיקוי לא יעבוד והוא צחק על הטפשות שהחל לגלות לעת זיקנה. הוא נרדם מיד באותו ערב. למחרת בבוקר, לאחר שהתלבש ואכל, נכנס נלסון לטרקלין בכוונה לנסות את השיקוי. הוא נתן לכל צוות "עוזרי הבית" שלו, כפי שכינה אותם, יום חופש ("ליתר ביטחון", כך חשב). הוא ניגש לבר המשקאות שעמד בפינת החדר ונטל את מערבב הקוקטיילים, כדי למהול את השיקוי כשלפתע זה קרה שוב.
הפעם היה ההתקף איטי יותר. הוא הרגיש לחץ בחזה וכאב מפלח המתפשט בחזהו ובמעלה זרועותיו, אבל ראשו היה צלול והוא כשל לעבר השולחן שעמד בפינת החדר. על השולחן היו מונחים הכדורים, אותם שכח לקחת בערב הקודם. אבל הוא לא הספיק להגיע אליהם - רגליו התקפלו תחתיו והוא כשל ונפל על השטיח הרך. הוא הבין שלא יוכל להגיע אל הכדורים בזמן ולכן תחב את ידו לכיס החליפה שלבש והוציא את בקבוק השיקוי. בקושי רב, בידיים רועדות מכאב, פתח נלסון את הבקבוק ושתה את מרבית תכולתו, ולאחר מכן התפתל גופו בעוית אחרונה והוא מת.
כעשר דקות מאוחר יותר נפתחו דלתות הטרקלין ואל החדר נכנס וילארד. הוא מצא את גופתו של נלסון מוטלת על השטיח. הוא הוציא מכיסו שתי כפפות לאיטקס והלביש אותן על ידיו, נטל את קופסת הכדורים מן השולחן, פתח אותה ורוקן את כדורי הדמה שהיו בה לתוך כיסו. מכיסו השני הוציא את הכדורים האמיתיים והכניסם לקופסא. הוא נפנה שוב להביט בגופתו של נלסון, ואז שם לב לבקבוק השיקוי הקפוץ באגרופו, בו נותר מעט נוזל עכור, ונחרד. אם יימצא הבקבוק אולי יחשדו בו שהרעיל את הזקן. תהיה חקירה וכמוטב היחיד בצוואתו הוא יהיה החשוד המובן מאליו, היחיד שהיה לו מניע... בזהירות הוא ניגש אל גופתו של נלסון והוציא את הבקבוק מתוך ידו, מניח במקומו את קופסת הכדורים. למזלו, הבקבוק היה כמעט בגודל הקופסא והתנוחה שהתקבלה נראתה "טבעית לגמרי".
לאחר מכן הסיר וילארד את הכפפות, הכניסן לכיסו ונטל את שפורפרת הטלפון.
למחרת היתה גופתו של נלסון כבר מוכנה לקבורה. סיבת המוות נקבעה כהתקף לב ולא התקיימה חקירה משטרתית. הארון המפואר הונח בבית ההלוויות, אבל איש לא בא להלוויה ולא נשא הספד. רק וילארד, שהיה האחראי (שמינה נלסון) על הקבורה, נכנס להעיף ב"זקן" מבט אחרון בטרם יורידו אותו אל הקבר. כשהרים וילארד את מכסה הארון כמעט השתבץ. במקום גופת ה"זקן" שציפה למצוא, הגופה בארון נראתה כשל אדם בשנות ה-20 המוקדמות שלו. הוא נראה לוילארד דומה לבנו של נלסון יותר מלנלסון עצמו, אילו היה לו בן. על פניו היתה נסוכה הבעה שלווה ושפתיו התעקלו בחיוך קטן, כמו של אדם שהשיג את מבוקשו.
וילארד סגר את מכסה ארון המתים בטריקה. מחשבות עברו בראשו במהירות, בעודו מחפש הסבר הגיוני למה שראה.
"קברנים ארורים" חייך לעצמו לבסוף. הם כנראה החליפו את הגופות וקברו אותו בטעות במקום מישהו אחר. "לא נורא" חשב "אבל אין טעם לעשות מזה עניין. זה רק יסבך את העניינים והכסף כבר כמעט בכיסי..." הוא קרא לנושאי הארון, ששתו קפה בחדר הסמוך. אלו הכניסו את הארון אל המכונית השחורה שלהם ונסעו לבית העלמין, שם הורידו אותו לבור שנחפר שם וכיסו אותו באדמה, תחת עינו הפקוחה של וילארד.
הקברנים ווילארד כבר עזבו את המקום, כשמכונית לבנה טיפסה במעלה הכביש המוביל אל בית העלמין וחנתה ליד השער. מן המכונית יצאו קשישה כבת שבעים ואישה נוספת, בשנות ה-40 לחייה, שהיתה כנראה בתה. הקשישה נתמכה בזרועה של ביתה ושתיהן פסעו לאט אל הקבר הטרי, שסומן בשלט קטן עם הכתובת "נ.ק." ותאריך הפטירה.
הבת החזיקה זר פרחים והאם נטלה אותו ממנה והניחה אותו על תלולית האדמה הקטנה. לאחר מכן מחתה את הדמעות מפניה בעזרת ממחטת נייר קטנה ואמרה לביתה: "חבל. לאחר שעזבתי אותו בטקס נישואינו הוא נשבע שלא יתחתן... והוא לא אהב אף אחת מאז. הוא אפילו לא ידע שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותו...".
"כן, כן, כולנו היינו יכולים להיות מיליונרים עכשיו" רטנה הבת "אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך. בואי כבר". הן נכנסו אל המכונית והסתלקו משם בנהמת מנוע.
עלי שלכת התגלגלו על שבילי בית הקברות הריק, ואיש לא שמע את בכי התינוק, שעלה מקברו הטרי של נלסון קילדריף.
THE END
*אני מתנצלת בפני כל מי שקרא את הסיפור הזה על איכותו הירודה.
תגובות